הם התאימו שוב, ביום חמישי בערב בסטייפלס סנטר בלוס אנג'לס:קובי בראיינט, הגדול בכל הזמנים בדמדומי הקריירה שלו, ולברון ג'יימס, נושא הלפיד המבקש להתחיל מערכה שלישית מנצחת בקריירה שלו, גדושה בעודציפיותאולי מכל שחקן קודם.

הם כבר הלכו ראש בראש הרבה יותר מתריסר פעמים בעבר, כמובן, בלוס אנג'לס, מיאמי, קליבלנד ונקודות מעבר. אבל מעולם עבורי זה לא נשא משקל כל כך מוזר, מערבולת בו זמנית של יופי ומלנכוליה.

[seealso url = "https://veit.uno/tech/amandine/2015/01/15/damian-lillard-shoe"]

במשחקים המוקדמים האלה, הראשונים שהגיעו ב-2004, קובי היה במיטבו הבלתי מעורער. לברון היה נער בגיל הרך, הורחק פחות משנה מהתיכון ועם ייעוד להגשים. (הפורמליסטים אולי רוצים שהשמות האלה יקראו "בריאנט" ו"ג'יימס" - אבל השניים האלה מעולם לא היו שחקני שם משפחה למעריצי הדור שלי; הם היו, ועודם, פשוט קובי ולברון.)

במהלך ארבע השנים הראשונות של הקריירה של לברון, הייתי סטודנט בקולג', משוחרר לאחרונה מבית הוריי - בניתי מערכות יחסים חדשות שאשא איתי לנצח, ומגלה כל הזמן דרכים חדשות לחשוב, להרגיש ולפעול. קובי ולברון היו שחקנים צעירים נפיצים שכל נגיעה בכדור נשאה את הפוטנציאל לפרוש משהו מדהים שהעולם לא ראה קודם לכן, המשחקים שלהם מבריקים אופניים מלאיםמהירות כחול כהה.

ביום חמישי בערב, ישבתי לבד בבית והסתכלתי על קובי ולברון אחרי עוד יום ארוך בעבודה שיש לי כבר יותר משלוש שנים - בקולג', זמן רב לאין שיעור לעשות משהו אחד. התמונות שהגיעו דרך הטלוויזיה שלי היו כמעט צורמות.

קובי, 36, ובעקבות פציעה שהיתה מסיימת את הקריירה של רוב השחקנים בגילו, משחק כעת כמעטתואם יתר על המידה מבחינה קומיתקבוצת הלייקרס שלעולם לא תיתן לו סיכוי לתואר אחר. המשחק שלו לרוב עדיין אפקטיבי, אבל פשוט מושפע מגיל. הפרישה מתנשאת.

לברון, בינתיים, נראה כבד על ידי הבגרות והציפיות - לפעמים אפילואֲדִישׁוּת. נבחרת הקאבלירס אליה הוא דרמטיחזר הביתההקיץ הזה שקע בפניםחוסר תפקוד ואכזבה. ובפעם הראשונה אי פעם, הוא נראה בן תמותה; ביום חמישי היה רק ​​המשחק השני שלו לאחר היעדרות של שמונה משחקים - הארוך ביותר בקריירה בת 12 השנים שלו.

במשחק אחד ברבע הרביעי - בתוך הרבה חיוכים והפגנות כבוד הדדי שחשפו שני שחקנים שנהנים מאחת הפעמים האחרונות שלהם ב-NBAמגרש ביחד -- קובי נשף ללברון עם דריבל מוצלב. הוא סיים את ההצגה עם ליי-אפ ביד אחת שקשקש סביב השפה לפני שנפל דרך הרשת. לברון - אין דרך לעקוף את זה - נראה קצת נוקשה במחזה. הוא נראה קצת, טוב, זקן. והגימור של קובי, חלק ככל שהיה, קרה הרבה מתחת לשפה - התרחשות בלתי נתפסת לפני כל אותן שנים.

אחרי המשחק, הםחיבק. ואז לברון התראיין לרייצ'ל ניקולס מ-TNT. היא שאלה על מה השניים התלבטו כל כך כל הלילה.

"הוא קרא לי ראש זקן," אמר לה לברון בחיוך עקום. "בפעם הראשונה, קצת הסתכלתי עליו והייתי כמו, 'בסדר, יש לך נקודה קטנה שם'".

זקנו של לברון היה מכוסה ברמזים הקטנים ביותר של אפור. ואז - סוף סוף - זה פגע בי.

לא רק קובי ולברון הזדקנו שם על מסך הטלוויזיה שלי. אנחנו אוהביםספורטכל כך הרבה -- נקשרים את עצמנו רגשית למשחקים האלה מעבר לכל מראית עין של היגיון -- בגלל מה שהם משקפים עלינו בחזרה. הם החיים שלנו כתובים בגדול, התקוות והחלומות וההצלחות והכישלונות שלנו מוקרנים על בד אפי על ידי הספורטאים שאנו מנפחים למעמד אגדי.

אז מה קורה כשהכוכבים איתם גדלנו מזדקנים לנגד עינינו?

בהשתקפותם של קובי ולברון שהוקרנה לסלון שלי ביום חמישי בערב, ראיתי את עצמי: בהחלט לא זקן, אבל לא צעיר כמו פעם.

מַעֲנָק:15 כוכבי NBA השולטים בתיכון