לוס אנג'לס -- בחר דבר אחד ועשה אותו היטב.

זו הייתה עצה נהדרת מאבא שלך, וזה היה נהדר גם למחווה של ליידי גאגא לדיוויד בואי בטקס הגראמי.

ראה גם:

במקום זאת, גאגא הלכה עם שילוב צייר לפי מספרים של שירים של בואי, החל מ-"Space Oddity" - הסינגל הראשון של בואי - לפני שקפצה במהירות ל... ובכן, כמעט הכל בקטלוג של בואי.

גאגא לבשה את האיפור והמעטפת של זיגי סטארדאסט, ואפילו ערבבה בגרסה של "זיגי סטארדאסט", אבל היה משהו שטחי בטיפול בן 15 השניות של כל שיר. שירים של בואי לא מדגימים היטב -- הם מתפתחים, כמו קולנוע נהדר, ואז קרשנדו ומספקים את הבומבסטיות שהרוויחו.

מה שקיבלנו היה מגש פו-פו שהיה יותר הוקי מאשר הוקי.

גאגא והלהקה רצו 10 שירים ב-6 דקות ו-25 שניות שלה, והתחלפו כל כך הרבה עד שלעולם לא יכולנו באמת לתפוס שום דבר. "Space Oddity", "Changes", "Ziggy Stardust", "Suffragette City", "Rebel Rebel", "אופנה", "תהילה", "תחת לחץ", "בואו נרקוד" ו"גיבורים".

וואו, באם, תודה לך גברתי באמת.

זה היה, למען האמת, סוג השמאלץ שבואי כנראה היה פוסל כזבל חסר אמנות. וזה לא היה צריך להיות ככה.

גאגא הייתה הבחירה הנכונה למחווה הזו -- היא, במובנים רבים, הגרסה של הדור הזה לכוכבת מרובת פלטפורמות נזילה מינית, שדוחפת את האופנה באותה מידה שהיא דוחפת פופ. והיא הוכיחה מספיק פעמים שיש לה את הצינורות למשחק המקהלה של בואי, במיוחד עם הביצוע המעקצץ שלה בעמוד השדרה של"הכרזה של הכוכבים" בסופרבול.

מה היה נהדר: שיר של בואי שגילם את בואי במלוא הדרו הקולנועי שלו, כמו סטארמן או כל Space Oddity. או כל שיר שלם של בואי, באמת, היה עובד טוב יותר מהפאזל חסר התמונות שהם הרכיבו על במת הגראמי ביום שני בערב.

עם איזה טכנולוגיה חדשה ומגניבה בצד שלהם, גאגא ונייל רודג'רס (בגיטרה, אגדת אולפן ששיתפה פעולה עם בואי ב-Let's Dance) יכלו להיות גיבורים.

רק לשיר אחד.