"זה לא אם אתה מנצח או מפסיד, זה איך אתה משחק את המשחק." כמו רוב הקלישאות, הציטוט הזה - למעשה ציטוט שגוי מאשִׁירמאת סופר הספורט גרנטלנד רייס - מתאים יותר לגרום ללעג או לגלגל עיניים מכל דבר אחר. ובכל זאת, זה נשאר נכון היום כמו כשרייס כתב אותו בתחילת המאה ה-20.
מקרה לדוגמא: יום 20 במונדיאל, בו ארגנטינה מנצחת את משחקה מול שוויץ, וארצות הברית מפסידה לבלגיה. על הנייר, הציונים - 1-0 ו-1-2 בהתאמה - צריכות להיות הסטטיסטיקה היחידה שחשובה. אבל הם לא, והסיבה לכך מגיעה ללב מה זה גביע העולם.
ראה גם:
העולם לא יזכור הרבה זמן את משחק ארגנטינה-שווייץ, שהיה בקלות המפגש הכי משעמם בשמינית גמר משעשעת אחרת. טענתי בעבר שיש חלוקה ברורה בין גביע העולם הישן של, למשל. , 1990 עד 2010 -- בעלי נקודות נמוכות יחסית, מעבר איטי, הרבה עבירות, שכיחות של עונשים -- והזן החדש, המרגש, בעל הניקוד הגבוה ראינו פריחה פתאומית בברזיל, מהסוג שמזכיר את גביעי העולם של פעם.
ארגנטינה-שוויץ הייתה אסכולה עתיקה, מסוג המשחקים שהיית מתבייש להראות לחבר שאתה מנסה להתלהב מכדורגל. נאלצנו לסבול חמישה כרטיסים צהובים, שלושה לארגנטינאים ושניים לשוויצרים. ראינו משחק הגנתי מאוד עם חמישה שחקנים שוויצריים שחוטפים כל משחק ארגנטינאי מהוס. השגנו שער אחד ממש בסיום ההארכה, שליונל מסי סידר יפה עבור אנחל די מריה, אבל האם זה היה שווה את ההמתנה של שעתיים? רק אם אתה תומך ארגנטינאי מושבע.
ארה"ב-בלגיה, לעומת זאת - עכשיו היה משחק שאפילו נייטרליים לא יכלו שלא לראות עם הלב בפה, למרות שגם זה נשאר 0-0 עד להארכה. הסיבות: כוח ומשמעת בצד הבלגי שאפשרו להם לשמור על החזקה בחלקים גדולים מהמשחק וליצור הרבה הזדמנויות, וכישורי ההגנה העל-אנושיים המדהימים של שוער ארה"ב והגיבור הלאומי טים הווארד.
ראה גם:
ראוי לחזור על כך שהווארד עשה 16 הצלות במשחק הזה, שיא עבור הטורניר - אכן, אם כמה מקורות נכונים, שיא מאז שהתחילו לספור את מספר ההצלות במשחקי המונדיאל. זה מה שהמעריצים יזכרו הרבה אחרי שהקרקס יעזוב את ברזיל: את החוזק האמיתי של ההופעה של הווארד, הבידור שהוא עזר ליצור.
נכון, זה היה הולך יותר טוב לארה"ב אילו הווארד לא היה אחראי לכל כך הרבה בידור. נראה היה שהרביעייה האחורית האמריקאית מעולם לא הצליחה לתפור את עצמם. התקשורת הייתה גרועה בכל רחבי הלוח, וזו הסיבה שקלינט דמפסי בקושי קיבל את השירות שהוא צריך כדי לקחת סיכונים בשער. היו רגעים נוצצים של זוהר, כמו שער הנגיעה הראשון המרהיב של המשנה העל ג'וליאן גרין.
אבל מה שחשוב באמת הוא העובדה שלארצות הברית יש את היכולת המדהימה הזו, בין אם היא מודעת ובין אם לא, להפוך את המשחקים שלה לרכבות הרים מרתקות. כל משחקי המונדיאל שלה בברזיל, פרט אולי למשחק גרמניה התשושה והעמוסה במים, היו אוהדים מחזיקים מעמד עד הרגע האחרון, בתקווה לשער deus ex machina שהגיע נגד גאנה או פורטוגל, מחכה למתפרצת של אנרגיה שמגיעה ברגעי הגוסס של המשחק, והגיעה שוב ביום שלישי.
כמה שהביצועים מרכיבים בצורה מטופשת, אי אפשר להכחיש שהוא שווה צפייה; שזה כבש אומה. השיא החדש של הווארד הוא משהו שאפשר להתגאות בו, משהו להיאחז בו בתבוסה, משהו שבתקווה ישא פרי בתמיכה גדולה יותר בליגה הגדולה בכדורגל. כי אף אחד מאיתנו לא היה צופה במונדיאל אם היה כולו משחקים בסגנון ארגנטינה-שוויץ; כולם צופים בו למשחקים בסגנון ארה"ב-בלגיה.
