76 ימיםהוא סיפור גדול המסופר ברגעים זעירים.

הנחת היסוד שלו היא ללא ספק מרכזית: שני דירקטורים, Weixi Chen וכתב אנונימי, הוטמעו בבתי חולים בווהאן ושנגחאי בשיאה של מגיפת הנגיף, במהלך הסגר בן 76 הימים של ווהאן. (במאי שלישי, האו וו, נשאר בניו יורק כדי לערוך את הסרט.)

אבל אין כאן שום נרטיב אחיד או לקח ברור, שום ניתוח של מקורות הנגיף, או תגובת הממשלה הסינית, או ההשלכות העולמיות שבאו בעקבותיו. אָכֵן,76 ימיםלעתים קרובות נראה שאין טעם כלל. וזה אולי, כשלעצמו, הנקודה. החוויה הקשה היום-יומית שעומדת בפני מטופלים אלה ורופאיהם ואחיותיהם היא מה שהיא, וראוי להעיד עליה בפני עצמה.

הסרט נפתח באחת הסצנות הכי קורעות את הלב שלו. אישה מתחננת לצוות בית החולים שיאפשר לה לראות את אביה הגוסס, ואז צורחת ומתייפחת כשהוא בסופו של דבר הוצא החוצה בשקית גופה. כך נחוותה תחילת שנת 2020 על ידי רבים כל כך בווהאן וברחבי העולם, כזמן של פחד ובלבול ואבל, שהוסיפו לסכנה של מחלה חדשה והריחוק החברתי שהיא דורשת.

אבל משם,76 ימיםעובר לפרספקטיבה מתוך בית החולים. הסצנות המוקדמות ביותר, המתרחשות בימים הראשונים, מציגות אחיות מותשות מקומטות על ספסלים ואנשים מפוחדים מצטופפים על דלתות בית החולים בתקווה לתפוס מיטה לפני שיתמלאו. בינתיים, גם אנחנו מתאמצים להבין בדיוק על מה אנחנו מסתכלים. כתוביות הן בין הקישוטים היחידים לצילומי הסרט על הקיר; אין ראשים מדברים או דיאגרמות שיסבירו כל מה שאנחנו רואים.76 ימיםהוא שעון מפרך לא רק בגלל שהוא עצוב, אלא בגלל שהוא קצת מייגע בכוונה. זה באמת רק 93 דקות של צפייה באנשים עושים את עבודתם או מנסים להשתפר.

עם זאת, בהדרגה צצים כמה "דמויות" וקווי עלילה שחוזרים על עצמם. יש סבא חסר מנוחה שלא מפסיק לשוטט מהחדר שלו, זוג מופרד מחשש לזיהום צולב, מתנדב שהיה לו "חלום גיבור" לעזור בווהאן, המטופלת המרותקת למיטתה שלחצה את ידה של האחות שלה כל יום עד שהיא לא יכול יותר. אנו צופים בכמה משתפרים ואחרים מחמירים, כשאחיות מתבדחות עם חולים עצבניים או מתעצמות להתקשר לשכולים עם תנחומין.

הרגעים האלה מרגישים גולמיים ואינטימיים. למרות שהם לא מציעים מידע חדש שלא ראיתם כבר בדיווחים בחדשות או שקראתם כבר בעיתונים, לשמוע על חוויותיהם של אחיות ורופאים וחולים זה דבר אחד; להיות נפל לתוך העובי של אותם זה משהו אחר.76 ימיםמחזיר בשקט את הדקויות של חיי היום-יום שנוטות ללכת לאיבוד בחגיגות ראוותניות של גיבורי קו חזית, או ניתוחי מאקרו של ההשפעות העולמיות של המגיפה.

מה שמכה הכי חזק ומתמשך הכי הרבה בסרט הזה הם לא העליות והמורדות הגדולים, אלא הפרטים הקטנטנים: אגלי העיבוי בתוך משקפי מגן של עובד בית חולים, הכפפה המנופחת עם "תבריא בקרוב" ששרבט עליה איזו אחות מלאת תקווה, טלפון סלולרי נדלק עם 31 הודעות שלא נענו מתוך קופסה שכותרתה "תעודות זהות וטלפונים של מתים". אמא טרייה מצמידה את פניה אל הזכוכית, מחפשת את התינוק שלא הצליחה לפגוש במהלך ההסגר. אחות מוסרת תעודת פטירה לבתו של מטופל וחוזרת: "אני מצטערת. אני מצטערת".

מחוץ לבתי החולים, העולם ממשיך להתהפך. בהתחלה, הכבישים המהירים של ווהאן שוממים בצורה מוזרה, סימני החיים היחידים הם אמבולנס דוהר מדי פעם. בהדרגה, הרחובות מתחילים להתמלא שוב בעוד מכוניות, אחר כך אופניים, אחר כך יחידים שמבצעים שליחויות, ואז זוגות חברים מתעדכנים בין פריחת הדובדבן הנופלת. מצב הרוח משני צידי הקירות עובר, לאט ובמהיסות, מסוג של ייאוש שיש בו מטופל אחד מתחנן למוות, למשהו כמו תקווה. זה שביר, אבל אחרי הסרט שראינו זה עתה, אנחנו מבינים בדיוק כמה זה היה קשה.

76 ימיםמשחק כעת בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של טורונטו. לא נקבע תאריך יציאה לקולנוע.