הכי מקוונים בינינו שמעו את הפתגם. "אל תאכיל את הטרולים", אומרים אנשים. כשמישהו תוקף אותך באינטרנט, אל תגיב. אל תתערבו.זה מה שהם רוצים.

זו לא הגישה של שלבי לורמן. הסופר והאמן, שמנהל את חשבון האינסטגרם המענגפרסים לבנים טוביםויש לו ספר שיגיע מ-Penguin Random House, לעתים קרובות מפרסמים מחדש וריפים על DMs מאנשים - בדרך כלל גברים לבנים - שמרגישים נאלצים לשקול את עבודתה.

לורמן, בת 24, פתחה את חשבון פרסים לבנים טובים בשנת 2017. מאז, היא מפרסמת סרטים מצוירים רגיליםמשפד את "הילד הטוב": הבחור "המתקדם" לכאורה שהיחס המחורבן שלו לאנשים בפועל לא משתלב עם הפוליטיקה הפמיניסטית הפרפורמטיבית שלו.

בהתחשב בערימת הזוהמה העצומה שמרכיבה כל כך הרבה מהאינטרנט, אין זה מפתיע שה-DM של לורמן מלא בהטרדות. העבודה שלה, בסופו של דבר, מבקרת את הגברים שעושים את המינימום המוחלט, החבר'ה המוצהרים "התעוררו" שכולם מדברים במקרה הטוב. כפי שניתן לצפות, "הבנים הטובים" אינם הטובים ביותר בביקורת - והפרשנות הנכונה שלהם הזינה הרבה מעבודותיו האחרונות של לורמן.

"הרבה אנשים יגידו, 'פעם אהבתי את הדברים שלך, אבל הקומיקס הזה על עבודה רגשית פשוט מצייר נשים בתור חבורות עצבניות, ואתה עושה שירות רע לכולם'", אומר לורמן. "כמו, 'למה אתה כל כך כועס? למה אתה כל כך מריר?' הרבה מזה קורה סביב דברים בעלי ניואנסים".

ראה גם:

היא מצביעה עלפוסט על catcallingכדוגמה. "אנשים [ב-DM שלה] היו כמו, 'אתה דוגלת בעולם שבו אף אחד לא נותן מחמאות!' לא, אני רק אומרת שהטרדות ברחוב זה לא מגניב", היא אומרת. "אנשים מוכנים לדלג על הניואנסים ולטעון איזו טענה עצומה על העבודה שלי."

ברוב המקרים, דילוג על הניואנס כרוך במיקוד מחדש של האשמה - על אי הסכמה במדור ההערות או על תחלואי החברה - על כל אחד מלבד גברים. "[אנשים] מאשימים נשים שבחרו בגברים הרעים", היא מסבירה, "או את הכעס שלנו, או את התרבות כרגע. הדחף המיידי להאשים מישהו מלבד האוכלוסייה הברורה עליה אני מדברת הוא ממש עז".

אז לורמן הופכת את השולחן על הטרולים שלה. במקום להתעלם מהם, היא מפרסמת את ה-DM שלהם בחשבון האינסטגרם שלה. לפעמים, הקוראים אפילו ישלחו לה שיחות טקסט משלהם, עם הודעות שנכתבו בצורה כה ברורה על ידי טיפוסים של "ילד טוב", שהיא תפרסם אותם לצד האיורים שלה: דוגמה מצחיקה של IRL לצד הרעיון.

הומור הוא חלק גדול מהגישה של לורמן ליצירתיות במרחב מקוון עוין. "אני חושב שבמקרים מסוימים, הומור יכול להיות ממש יעיל בהצבעה על האירוניה של הטיעון של מישהו... או למה זה היה אבסורדי", אומר לורמן. "אני אף פעם לא מנסה להפיל את מה שמישהו אומר בגלל התוכן של זה. זה על הדרך שבה מישהו בוחר להעביר את זה".

אבל לורמן גם רואה את גרעין האמת בטיעון "אל תאכיל את הטרולים", במיוחד כשמישהו מגיע ממקום של חוסר תום לב. "זה עניין מעורב, כי הומור הוא באמת חיוני בשבילי כדי להיות מסוגל להתמודד עם מה שאנשים אומרים", היא אומרת. "אבל אני גם יודע שזה מזין את הנרטיב שלהם".

היא גם מודעת לכמה קשה לתקשר בצורה יעילה באינסטגרם, במיוחד בנושא עצום ועמוס כמו הטרדה. לדוגמה, לורמן אומרת שבעוד שהטרולים שלה אינם 100 אחוז גברים, היא לא מפרסמת כל כך הרבה על הנשים שכועסות על עבודתה. זה מסתכם בזהירות: בפלטפורמה שבה המעורבות היא קצרה, היא לא רוצה לדלל את המסר שלה. "יש לי חלון כל כך קטן לתת לאנשים להבין עד כמה מערכות היחסים ההטרונורמטיות שלנו דפוקות", היא אומרת. "אני נזהר מלהיות כמו, 'אוי, לא. גם נשים עושות את החרא הזה'".

זו חלקית הסיבה שלורמן כל כך מתרגשת מהספר שלה. יהיה לה מקום לחקור את החוויה שלה באינטרנט עם הרבה יותר ניואנסים - וללא ההליכה הקבועה הלוך ושוב הטבועה במדיה החברתית.

ראה גם:

"עבור אנשים מסוימים, דיונים באינסטגרם מבלבלים", היא אומרת. "מישהו אמר לי לאחרונה שאני רק יוצר דרמה, וזה לא מה שהם הגיעו לדף שלי כדי לראות. אז אני מאוד נרגש לקבל את המקום להסביר למה הטרדה מתמדת היא לא דרמה, ומדוע לקרוא לזה זה גם לא דרמה זה שאני לא רוצה לשמוע משוב של אנשים - אני באמת רוצה - אבל זה נחמד לחשוב על מרחב ספר שבו [מבקרים] יצטרכו להחליט ליצור איתי קשר לא יכול פשוט לירות הערה אל הריק".

לורמן מבינה שלמרות ההטרדות שהיא מתמודדת איתה, היא נמצאת במקום די טוב בהשוואה לכמה מבני גילה. "אני לא מכירה אף אישה שיש לה מעט נראות באינטרנט, שאינה מתמודדת כל הזמן עם אנשים כאילו 'זה מבאס' או הטרדה אלימה", היא אומרת. היא גם מודעת שיש לה את המרחב והביטחון לדון בחוויותיה בצורה שאחרים לא.

"יש לי חברה שהיא פעילה ומחנכת, ואם היא מפרסמת משהו על הטרדה, [התגובות] הופכות לאלימות", היא אומרת. "היא אישה שחורה. והדבר הזה פשוט מנציח אלימות במצב לא מקוון".

לורמן כן חושב שיש תקווה לאינטרנט. מה שהיא פחות בטוחה לגביו זה מה שכולנו פחות בטוחים לגביו - איך בעצם לשפר את זה.

"כל המרחב של האינטרנט כל כך מסובך ודפוק", היא אומרת. "אנחנו צריכים לחשוב הרבה על מה זה אומר ואיך לתקן את זה. אני בהחלט לא יודע".

בינתיים, עם זאת, יש לה קהילה עמוקה של מעריצים שנהנים ומתנחמים מהעבודה שלה. התמיכה לפעמים כל כך משפיעה עד שהיא מביאה אותה עד דמעות: "[הקהילה] ממש אינטואיטיבית סביב ההטרדה עצמה", היא אומרת. "אני אקבל הודעות כמו 'היי, אתה מקבל כל כך הרבה שנאה היום, ואני רק רוצה להגיד לך מה העמוד הזה והעבודה הזו אומרים לי' ואני פשוט יושב בהודעות ה-DM שלי ובוכה".

"יש כל כך הרבה תמיכה [מ] אנשים שאומרים, 'כן, זה קרה לי מאה מיליון פעמים'", היא מוסיפה. "זה באמת נותן תוקף לפגוש כל כך הרבה אנשים, אפילו במרחב של מדור תגובות, שיכולים להתייחס. הלוואי שהיה יכול להיות כנס פרסים לבנים טובים".

רוצה עוד כתיבה תרבותית חכמה שיוקרנה ישירות לתיבת הדואר הנכנס שלך? הירשםכָּאןלניוזלטר של קליק קליק קליק פעמיים בשבוע. זה כיף - אנחנו מבטיחים.