אפריל יכול להיות חודש הפוך או הפסקה עבורברני סנדרס.

סנטור ורמונט מפגר אחרי הילרי קלינטון בספירת הצירים הכוללת, אבל הוא גם רוכב במומנטום מניצחונות סדקים במערב. עד סוף החודש, פריימריז בוויסקונסין, ניו יורק, פנסילבניה וקונטיקט, בין היתר, אמורים לתת לנו תחושה האם סנדרס יכול להגיע ל-2,383 הנציגים שהוא צריך למועמדות.

אז מעולם לא היה זמן טוב יותר לקרוא על סנדרס. מי זה הבחור הזה בכלל? מה ההיסטוריה שלו? האם יש לו את מה שנדרש כדי לעמוד בפני ההתקפות הבלתי נמנעות מהמועמד הרפובליקני? מה זה בדיוק אומר כשהוא אומר שהוא סוציאליסט דמוקרטי?

ראה גם:

הבעיה היא שלמי מאיתנו שעדיין מחליטים, אין ביוגרפיה אובייקטיבית על ברני. כל מה שאתה יכול למצוא בחנויות הספרים נכתב על ידי אחד מתומכיו הנלהבים, או על ידי סנדרס עצמו.

מה שעושהברני, רומן גרפי שיצא מוקדם יותר השנה על ידי הקריקטוריסט הפוליטי טד ראל, כנראה הדרך הטובה והמהירה ביותר להדביק את המועמד המתקומם. זה גם לא מתיימר להיות אובייקטיבי, אבל לפחות אתה יכול לצלוח את הטיעונים שלו בישיבה אחת ולגחך או שניים בדרך.

מבחינתי, זה גם אישר רושם שגרמתי מחודשים של פוסטים ברשתות החברתיות בנושא ברני. המועמד עצמו הוא אדם אמיתי, אבל רבים מתומכיו נראים כל כך טהורים מבחינה אידיאולוגית - חסינים מפני טיעונים מנוגדים, בז לפשרה - עד שהם מפחידים.

ראל הוא אחד התומכים הנלהבים ביותר, וזה אומר שברני אפילו לא נכנס לספר הנושא את שמו עד עמוד 74.

זה אומר שברני אפילו לא נכנס לספר הנושא את שמו עד לעמוד 74.

ראשית עלינו להעיד על הנרטיב שהמפלגה הדמוקרטית ויתרה על הבסיס הליברלי שלה לאחר שג'ורג' מקגוברן הפסיד בבחירות 1972 לריצ'רד ניקסון במפולת. קרטר, קלינטון ואובמה היו כל כך מרכז-ימין עד שלא ניתן היה להבחין ביניהם מהרפובליקנים, נאמר לנו.

מסקנתו של ראלף נאדר שאל גור היה טווידלדום עבור הטווידלדי של ג'ורג' וו. בוש מצוטטת באישור. בֶּאֱמֶת? אני לא מכיר אף אחד - אפילו לא תומך ברני - שמסתכל אחורה על הבחירות של 2000 ועדיין מאמין שזה המצב.

טמון כאן טיעון הוגן, בכך שמספר האנשים שכבר הצביעו לברני - שעומד לעלות על סך ההצבעות של דונלד טראמפ - מראה שהבסיס הליברלי חי ובועט. המפלגה הדמוקרטית מתעלמת מכך על סכנתה.

ראה גם:

אבל מעריצי ברני מטיחים גם את שלושת הנשיאים הדמוקרטיים האחרונים (וארבעת הזוכים האחרונים בהצבעות הדמוקרטיות) בסכנתם. כולם אהובים מאוד על אותם המתונים שברני צריך כדי לנצח.

למה לא פשוט להגיד שהחבר'ה האלה השיגו רווחים מצטברים אבל אנחנו חושבים שברני יכול לעשות יותר טוב? למה לא להודות שהקונגרס נושא לפחות בחלק מהאשמה? למה לקחת את אובמה למשימה, כמו שראל עושה, על כך שלא מינה את פול קרוגמן - או על המשך מלחמת מזל"טים, שכפי שראל מודה מאוחר יותר,סנדרס עצמו תומך?

כשסנדרס אכן נכנס לנרטיב, הוא לא בדיוק הגיבור הכי משכנע שהיה אי פעם; הוא רץ כי הסנאטורית הליברלית, אליזבת וורן, לא עושה זאת, בעצם. אתה צריך לדלג קדימה לעמוד 100 מתוך 190 כדי לקבל את הסיפור האישי שלו, ושם אני ממליץ לך להתחיל לקרוא את הספר.

לסנדרס יש סיפור מרתק של נולד למשפחה מהמעמד הבינוני הנמוך עם בעיות כסף. הוא מבין איך זה, הוויכוחים סביב שולחן המטבח, כשפנקס הצ'קים לא מתאזן. הוא היה נער סקאוט, כוכב מסלול, מעריץ של דודג'רס. הוא היה פעיל בתנועה לזכויות האזרח, לא עישן קנקן, עבד בקיבוץ.

הוא נפרד מאשתו הראשונה, ואנחנו עדיין לא יודעים למה. הוא נאבק להביא את בנו לוי על רווחים של סופר עצמאי. והוא שונא פוליטיקה של אישיות, כי הם מהווים הסחת דעת מרעיונות טהורים.

וזו אולי הסיבה שהספר הזה שמתיימר להיות על ברני כל כך להוט למכור קודם כל נטייה אידיאולוגית מסוימת. אבל זה רק אנושי לרצות לשמוע סיפורים המסופרים דרך דמויות, לשמוע על ההצלחות והכישלונות שלהן.

הייתי מעוניין לקרוא על מה שהוא למד כראש העיר העצמאי של ברלינגטון לארבע קדנציות, למשל. אבל ראל דוגמטי יותר מהנושא שלו, ומתעקש שברני לא שינה את האידיאולוגיה שלו ולו במעט - אפילו כשהוא מצטט את סנדרס שאומר "האם יש לי אותן דעות כמו לפני 50 שנה? כנראה שלא".

יש נימה חריפה דומה במאמר הבא, שמזהיר מפני ההשלכות על דור עייף וציני "אם ברני יהפוך לצולע". זה הוגן לומר שראל לא יהיה מעריץ של כרטיס אחדות קלינטון-סנדרס.

עזבתי את הספר מחבב את ברני ואת מה שהוא מייצג. לא השארתי אותו משוכנע כלל שיש לו את הניסיון הלאומי או את כוח האישיות להשיג חקיקה פרוגרסיבית מול התנגדות בלתי ניתנת לפשרה.

אבל השארתי את זה משוכנע שתומכיו מוציאים את זעמם על המערכת הפוליטית הנוכחית שלנו, ושברני, בחור נחמד ככל שהוא, כמעט מקרי לתחושה הזו. הכעס נמצא במושב המניע במרד הדמוקרטי הזה, בדיוק כמו בקמפיין של טראמפ. ובגלל זה מעריצי ברני הם לרוב האויבים הגרועים ביותר של עצמם כשזה מגיע לשכנוע אחרים.

לפעמים, השיעורים החשובים שאתה לומד מספרים הם בכלל לא מה שהמחבר התכוון.

יש לך מה להוסיף לסיפור הזה? שתפו אותו בתגובות.