כל 15 השניות של שיר העכביש של בו ברנהאם מתוך 'The Inside Outtakes' מושלמות

בערך באמצע הדרךה-Inside Outtakes- צלילה בת שעה חזרה אל נקודת המבט של בו ברנהאם המגיפה כפי שתוארה בלהיט שלונטפליקסמְיוּחָדבְּתוֹך— דממה יורדת.

זה סוג של שקט מעורער. המצלמה מצלמת את דירתו הלא מוארת של ברנהאם בסדרה של צילומים מתמשכים, כולם צל וצללית. אין סימן חיים בשום מקום. ואז, אנחנו עוצרים. פוזלים לתוך הריק, אנו רואים מה שנראה כמו הפינה העליונה של פתח. ומשהו... יש שם משהו? אתה לא ממש מצליח לצאת מזה.

אבל אז פתאום...אתה מקבל את זה.

"ספידיעיררררר, מתחבא בפינה, נורמלי במיוחד," שר ברנהאם ביללה חריפה כאשר תערובת של סינת'ים משחררת מטח שמיעתי מורחב מאחוריו. זה הנאמבר הקצר ביותר שתמצא באוסף זה של קטעים חתוכים ורעיונות נטושים או מנוסחים מחדש מבְּתוֹך. וזה מושלם לחלוטין.

אם אתה עדיין לא מכירבְּתוֹך, די לומר שזה שעון כבד. רק ושעה וחצי של ברנהאם בבית ההארחה שלו במהלך כמה מהימים האפלים ביותר של מגיפת ה-COVID-19 בשנת 2020. אולי אלכסיס נד של Mashableתיאר את הטוב המיוחד: "זה מבריק, השירים הם בעיקר באנג'רים, וזה מצחיק בקול צחוק. זה [גם] כואב פיזית לצפייה."

ההומור, השמחה הקשה על האצבעות והכאב כולם מוצגים במלואם בפניםיציאותגַם כֵּן. במשך 25 הדקות המרתקות והעמלניות שהובילו ל"עכביש", אנו רואים את ברנהאם מתרוצץ על תאוות הדם הקפיטליסטית של ג'ף בזוס, תחושת חוסר התקווה הנחרצת שחלקם חשו כשהם צריכים להצביע לג'ו ביידן, ואת הבשר בורות חסר הרחמים של פודקאסטים קשים, בין שאר נושאים נחמדים למחשבה.

ואז השקט, והחושך, והעַכָּבִישׁ. זרקור לבן-לוהט על העכבישנית הקטנה והלא מזיקה הזו ורגליו הדקיקות והרוטטות. 15 השניות הקצרות של השיר הן מסע שלם: ברנהאם מזהה את היצור הקטן "מתחבא בפינה, סופר פאקינג נורמלי". למרות כל החרדה המוחצת מלעמוד במגפה עולמית קטלנית, כאן רועד המקור הכי ארצי של פחד יומיומי, עכביש שרץ.

זה פשוט לשבת שם, לא לפגוע באף אחד ואפילו לא ממש זז. נראה שברנהאם כמעט מברך על כך בהתחלה, כששורות הפתיחה של השיר משדרות אווירה של "היי שם עכביש קטן". אבל מצב הרוח משתנה במהירות. ברנהאם בקושי מוציא את השורה המלאה כשהוא מתחיל לשיר "I ain't afraid of no-", כי הפחד אחז בו.

עכשיו העכביש מביט בו, והוא זז. לא זה שאנחנו רואים במצלמה, שימו לב. העכבישנית עצמה פשוט מצמררת על התקרה, ללא תנועה מלבד עוויתות רגליים מדי פעם. אבל המילים של ברנהאם מציירות תמונה אחרת. העכביש מביט בו. ואז זה זז. הוא רוצה שזה ייפסק. למה זה לא יפסיק?!

השניות האחרונות של השיר הופכות לקללות וצרחות כאשר המפוח שלו עובר שוב בטון, מפחד לכעס. די זה מספיק. אין פחד יותר. הראה את עצמך, דורש ברנהאם: "אתה חושב שאני מפחד ממך, בן זונה?" המוזיקה והסאונד מנותקים כאן פתאום, ואנחנו נשארים עם ברנהאם בלי חולצה שיושב בהתבוננות שקטה כשקרני אור שמש זוהרות מבעד לתריסי חלונות סגורים.

אם נחשוב עלה-Inside Outtakesכהצגה במה - וזה באמת מה שגם זה וגםבְּתוֹךמרגיש כאילו - אז "עכביש" מתויג למדי כהפסקה. זהו צעד טונאלי הרחק מהשיחה הנפרשת על פני שעה של חומרים חדשים. קדמו לו וגם אחריו תקופות של שקט, תחילה בחושך ואחר כך באור. וזהומַצחִיק. ההפתעה הקקופונית הזו קיימת רק כדי להאיר באור בוהק וצורב על הפחדים היומיומיים ביותר.

במובן הזה, זה ביטוי תמציתי להפליא שלבְּתוֹךההתייחסות המורחבת יותר של חיי המגיפה, השטויות והחולשות שמגיעות איתה, והקשר המוגבר שאנשים רבים נוצרו עם עולמם המיידי, כאשר מחשבות אפלות ושאלות קטלניות הסתחררו באביב ובקיץ 2020.

העכביש הוא פחד שרובם יכולים לזהות ושאותו חולקים הרבה אנשים. כשניווטנו בשינויים שגרמו מגיפה בחברה ונאבקנו להבין את הבלתי הגיוני, הייתה, לפחות עבורי, סוג של נחמה בהתמודדות עם אימים מוכרים יותר: חרדת הורים טריים. אירועי מזג אוויר שהועצמו בשינויי האקלים. פוביות מושרשות עמוק. פחדים אמיתיים, כולם. אבל גם פחדים ניתנים לקשר, מובנים.

עד כמה שזה מצחיק ובלתי צפוי, "עכביש" הוא מחווה המנונית לכל אותם ימים אפלים ומוקדמים של המגיפה כשניסינו להתחשב בפחדים ובדאגות שלנו, ולנסח אותם מחדש כחברים ותיקים ואמינים. עדיף השטן שאתה מכיר מאשר השטן שאתה לא מכיר. ועדיף העכביש שמעביר צמרמורת על עמוד השדרה שלך מאשר המחלה הקטלנית שאף אחד עדיין לא מבין.

לעמוד בתור ל"עכביש". הפעל אותו על חזרה. לשיר את זה במקביל לברנהאם ולצרוח לתוך הריק כאילו אף אחד לא מסתכל. תעשה את זה כי אתה בטוח כאן, אף אחד בעצםהואצופה. כולנו עסוקים מדי בלצעוק לצד עצמנו.