אזהרה: הפוסט הזה מכיל ספוילרים לגיליון הראשון שלשעון יום הדין.

נראה שיש שני סוגים של קומיקס - גס, אפל ורציני מצד אחד, קליל ומצחיק מצד שני. איכשהו, הפרק הראשון שלשעון יום הדיןעושה את הבלתי אפשרי: זה מצליח להיות גם וגם.

זה מתאים, כי הקומיקס הזה מנסה לעשות את הבלתי אפשרי גם בדרך אחרת. הסופר ג'ף ג'ונס (שהוא במקרה גם הנשיא וה-CCO של DC Entertainment) מנסה לסגור את הפער בין יקום DC הרגיל של סופרמן, באטמן ואחרים, לבין העולם של הקלאסיקה העצמאית של אלן מור מ-1986שומרים --שבו נקרא סופרמן כדמות בדיונית בחוברת קומיקס.

אז זה לא בדיוק פשוט.

שעון יום הדיןזכתה לעניין רב ולבאזז, אבל גם חפרה את עצמה לתוך חור גיהנום אחד שממנו הוא צריך לטפס.

זה צריך להיות כל כך טוב שהוא מצדיק את קיומו לעולם (באמת לא היינו צריכים המשך לשומרים, שמסתיים בנימה מעורפלת לחלוטין). זה צריך להוכיח שזה לא רק קרוסאובר גימיקי. באופן אידיאלי, זה לא צריך להיראות כחילול קודש כלפי מיליוני מעריצי הקומיקס שצופיםשומריםכטקסט קדוש.

זה גם צריך לתקן את האלמנטים שיוצריםשומריםכל כך בעייתי - היחס שלו לנשים ומחסור באנשים צבעוניים, בין היתר. כדי להיות מחובק בעידן הזה, זה צריך לעשות כמה שינויים.

שעון יום הדין מס' 1

דירוג: 8.2 מתוך 10

גיליון ראשון נהדר, עם מקום לשיפור

סדרה בת 12 גיליונות היא משימה קשה למלא.

אבל הפרק הראשון נותן קצת תקווה. כאשר הששת העמודים הראשונים נחשפוב-New York Comic Con, הקהל השתגע עליהם, במיוחד כשהעמוד האחרון חשף את שובו של רורשאך - דמות שנמחקה לחלוטין בשומרים.

האם זה רורשאך חדש?שעון יום הדין מס' 1נותן לנו את התשובה די מהר: כן. הגרסה הזו של רורשאך מוכיחה שהוא גבר אחר בכך שהסיר את הכפפה שלו כדי להראות שהוא שחור. זה טוויסט מעניין. זה גורם לתהות מה יחשוב רורשאך הזקן (שלא היה הליברלי ביותר מבין הדמויות) על אדם שחור שלוקח את הגלימה שלו.

אדריאן ויידט, הלא הוא אוזימנדיאס - הבחור שהרג חצי מהעיר ניו יורק עם חייזר ענק - חזר גם הוא, ועובד עם רורשאך החדש. ההלם של החשיפה ההיא הוא גולת הכותרת של הנושא, לא מעט בגלל ווידט מחזיק בגרסה תינוקת של החתול הגדול המהונדס גנטית שלו Bubastis.

אנחנו גם מציגים את שני נבלי-על חדשים, המריונט והפנטומימה, שעוזרים להוסיף עוד גיוון נחוץ לקבוצה. הם לא בדיוק מפורשים לגמרי בדפים האלה, אבל לג'ונס יש עוד אחת עשרה בעיות לתקן את זה. עם זאת, הם מבטיחים, ולו רק כסדידים עבור רורשאך.

הספר מתרחש בתקופה חשוכה מאוד. זה 1992 בשומריםהיקום, שבע שנים לאחר האסון שגרם אוזימנדיאס כדי להביא לשלום עולמי - והתוכנית שלו התגלתה. יחסי ארה"ב-רוסיה מתנדנדים שוב על סף מלחמה גרעינית. בבית, התסיסה הפוליטית והחברתית גרועה מאי פעם.

דברים רבים שקורים בעמודים הראשונים מרגישים כמו פרודיה על האקלים הנוכחי שלנו. הנשיא מתמקד לחלוטין בגולף, אפילו כשהסגן יורה בתובע הכללי. לפתע, כל ערוץ חדשות משודר נסגר כדי להיות מוחלף בתוכנית יחידה בשליטה ממשלתית.

ובכל זאת, איכשהו, ג'ונס החדיר במומחיות בהירות בספר הזה. יש בדיחה כמעט בכל עמוד, ורובם נוחתים אפילו בקריאה שנייה. זה יותר כיף לקרוא מאשר מדכא.

ואז אנחנו עוברים מ-1992 ל-2017, שם לסופרמן יש סיוט על מותם של הוריו. הספר מסתיים בהצהרה מבשרת רעות, אם כי מתוכננת, של סופרמן - מעולם לא היה לו חלום לפני כן. ההקשר כאן מאוד מבלבל, אבל עדיין יש לו השפעה רבה. אם לא יותר, זה מעלה עוד שאלות שאנחנו מתים לדעת את התשובות עליהן.

האמנות של גארי פרנק בספר הזה היא תענוג. העפרונות והדיו שלו חוזרים לסגנון המקורי של דייב גיבונסשומריםאמנות תוך היותה מקורית לחלוטין. והצבעים של בראד אנדרסון מניעים את הטון בצורה מושלמת.

בסך הכל, מדובר בגיליון ראשון חזק, גם אם המערך עדיין לא מצדיק את קיומה של הסדרה. (אם כי למען ההגינות, זו לא האחריות של הנושא הראשון, אלא שלשעון יום הדיןכמכלול.)

אם זה אינדיקציה לאן הסדרה הולכת, יש לנו כמה קומיקסים ממש טובים לצפות להם לפני שהשעון יגמר.