הרעיון שהגברים שמנהלים פרויקטים מסובכים בעבודה אינם מסוגלים לטפל בפרטים של חיי הבית תמיד היה שטויות.

בהתייחסות ליכולת של כל אחד כנתונה ובהתבסס עליה, עורכת הדין והמגשרת חוה רודסקי יצרה ספר משחק מבריק חתרני לניהול עבודת בית. במשחק הוגן: פתרון משנה משחק כשיש לך יותר מדי מה לעשות (ועוד חיים לחיות), היא מביאה את עקרונות הניהול הארגוני לתוך הבית וגורמת להם לעבוד עבור כולם. ניתן להזמין את הספר עם חפיסת קלפים פיזית, ויחד, הם עוזרים לשותפים לחלק ולכבוש טיפול ועבודות בית.

הודות לעשרות שנים של עבודה של חוקרים, מארגנים ונשים יומיומיות,עבודה בלתי נראיתמתחיל לקבל את התמורה שלו. המונח מתייחס לעבודה שמתרחשת מחוץ לגבולות העבודה הרשמית ולכן אינה מוכרת כעבודה, כגון קניות במכולת או בישול.

מה שמחריף את המצב, נשים בפרט גם מתמודדות עם הלחץ הנוסף של נשיאת "עומס נפשי." מונח זה מתייחס למאמץ הקוגניטיבי העומד בבסיס ביצוע מטלות ביתיות כגון עבודות בית וטיפול (שלרוב אינן נראות בעצמן). זה ההבדל בין אחריות אוטונומית מלאה למשימה לבין ביצוע פקודות של מישהו אחר. אם הלכת למכולת באמצעות רשימה שמישהו אחר הרכיב, אז הוצאת חלק מהקניות במכולת במיקור חוץ.

אבל בתור זוגות, במיוחד זוגות הטרוסקסואלים סיסג'נדרים,לנסות לאיזון טוב יותרהעבודה בחיי הבית שלהם, הם עלולים להיתקל בבעיה: ברגע שהעבודה הבלתי נראית מזוהה ומכירה, כיצד ניתן לנהל אותה ולחלוק אותה בצורה הוגנת באופן שכולם יכולים לחיות איתה?

את הבעיה המשנית הזו - הצעד שמגיע לאחר קבלת קיומה של עבודה בלתי נראית - עורך דין שהוכשר בהרווארד ומגשר ערכי המשפחה רודסקי רוצה לעזור לאנשים לפתור. ספרה הוא בחלקו מדריך לעזרה עצמית, בחלקו מדריך לגישור. היא דוגלת ביצירת מערכות לניהול עבודה ביתית - תחילה על ידי הנחת כל מה שצריך לעשות, ולאחר מכן האצלה בשיתוף פעולה בין בני זוג או בין בני משפחה. המפתח הוא שהמאמץ המנטלי של משימה - מה שבדרך כלל הופך להיות "העומס המנטלי" - מוסר גם הוא. זהו שלב ה"התפיסה" של המסגרת שלה, שבו כל משימה מורכבת מ"התפיסה, תכנון וביצוע", ויש לה "אדם בעל אחריות ישירה" שמבצע את המשימה על פי "סטנדרט טיפול מינימלי". שותפים בודקים את החפיסה ומחזיקים במשחק רק את הקלפים עם האחריות החלה עליהם.

מתחת לז'רגון המפחיד מסתתרים מושגים שמגיעים מעולם הניהול הארגוני המוכרים להרבה עובדי ידע צווארון לבן. אם אתה אחראי על משימה בעבודה, אתה מבין איך ומתי להשלים אותה, עם קלט מהבוס או מהקולגות שלך, ואז אתה עושה את זה. בדיוק כמו שהבוס שלך לא צריך להזכיר לך להגיש את הדוח השבועי שלך בימי שישי, עליך להוציא את מברשת השיניים של הילד באופן יזום ולהתחיל בשגרת השינה (אם זו המשימה שלך).

"אנשים חושבים שמערכות זה לא כיף - מערכות זה הכל", הסביר רודסקי. "מערכות מאפשרות כיף. מה שמערכות עושות, זה שהן מאפשרות לך להתאים אישית את ברירות המחדל שלך, כפי שעושה החוק שלנו." היא משתמשת בדוגמה של תמרורי עצור, המאפשרים להולכי רגל לחצות רחובות מתוך ביטחון כללי שמכונית חייבת, על פי חוק, לעצור בשילוט. "מה שמערכות עושות זה שהן יוצרות אחריות ואמון, בין אם זה בבית, בארגון, במחוז, בממשלה הפדרלית", אמרה.

התוצאה של מערכת זו, לפי רודסקי, היא הזמן והחופש של בני זוג (לעתים קרובות נשים) להתנתק ממשימות שאינן אחראיות להן, מתוך ידיעה וביטחון שהם מטופלים. בעוד שבעבודה זה מתורגם לשורה תחתונה משופרת, בבית זה יכול להתורגם לשעות הפנאי.

"זהו איפוס עצום של איך שאנחנו מסתכלים על דברים", אומר רודסקי, "מפני שמעולם לא הסתכלנו על הבית שלנו כארגון".

יצירה ותחזוקה של מערכת לארגון כל פרויקט גוזלת זמן, וזה יכול להרגיש מוזר ומייגע לנהל דיון על התדירות שבה צריך לצאת האשפה, או על השלבים הדרושים כדי להכין ילד לבית הספר. אבל זו הנקודה, אומר רודסקי - להביא את אותו "כבוד וקפדנות" שאתה מיישם על פרויקטי העבודה שלך לחיי הבית שלך. אם אתה רוצה שתהיה שותפות שווה שבה כל אחד מההורים יכול להכין ילד לבית הספר, אז אתה בעצםלַעֲשׂוֹתצריך להבהיר מה כרוך להיות "מוכן לבית הספר".

"זה הרעיון להתייחס לבית שלך עם קצת כבוד וקפדנות, שם הזבל למעשה ראוי לשיחה. וכשסת' [בעלה של רודסקי] ואני אמרנו ש'זבל בעצם ראוי לשיחה בדיוק כמו מקום העבודה שלנו', הבנו שפתאום עבודות הבית היו גבוהות", אמר רודסקי.

הצבת מערכת כזוהואזמן רב, אבל ההתבוננות הזו מתעלמת מהעובדה שמישהו כבר השקיע זמן בעבודה, אבל בדרך כלל ללא הכרה. כבר הייתה מערכת, רק מערכת לא שוויונית.

"זה מצריך שינוי מוחלט של הלך הרוח... הממצא ב-Fair Play היה שכחברה, ראינו את זמנם של גברים כסופי, כמו יהלומים. ואנחנו רואים ומתייחסים לזמן של נשים כאינסופי כמו חול...", אמר רודסקי. "זה כל כך חשוב כי זה משפיע על הכל. הדרך בה אנו רואים זמן בחברה שלנו משפיעה על הכל".

דבר אחד מיידי שתבחין בכרטיסי Fair Play הפיזיים, שישוחררו בהמשך החודש, הוא שלא כל הקלפים לוקחים אותו פרק זמן. חלקן משימות מזדמנות, אחרות יומיומיות. זה בכוונה.

"תראה כוס קפה קטנה בין הקלפים," הסביר רודסקי. "ואלה היו מה שאני מכנה השקט היומיומי. אלו היו הקלפים שהכי קשה לעשות שלוקחים הכי הרבה זמן... ולכן ציינו את אלה, כי אם נשים עושות את כל פעולות היומיום וגברים לוקחים משימות אחרות, זה לא באמת יפתור אף אחת מהחלוקה שלנו בנושאי עבודה".

כדרך לעקוף את הציפיות השונות שיכולות להיות לשותפים למשימה נתונה, רודסקי שואל מהמסורת המשפטית, ושואל "מה אדם סביר יעשה?" "שותפים משתמשים בהנחיה כדי ליצור הגדרה משותפת למה זה אומר לבצע משימה, משהו שאליו רודסקי מתייחס כ"סטנדרט הטיפול המינימלי". בתהליך זה משק בית מחליט ש"הכביסה" כוללת את הנחתה בסוף. היא גם מציעה לזוגות להתחבר לערכים שלהם כדי להבטיח שמשימה נתונה באמת חשובה להם. אם לא חשוב למשפחה שלכם לקנות מתנות לחג, אז אל תעשו את זה, אבל אם כן, אז צריך לשתף את זה, או לפחות להתאים אותו לעומס העבודה הכולל של כל אחד.

בפועל, זה יכול להיראות כאילו כל אדם מתפשר בשירות של אידיאל גדול יותר. אם אתה ובן זוגך מחליטים שאתה מעריך חדר שינה מסודר, אז אתה דנה מה המשמעות של "מסודר". יכול להיות שהמיטה מוצעת כל יום, והכביסה יורדת מהרצפה. אם זה הסטנדרט, אז גם אתם מסכימים על המועד, אולי עד השעה 16:00 בכל יום חול המיטה מסודרת והרצפה פנויה, ותחליפו את האחריות הזו מדי יום, עם חופשות בסופי השבוע. כן, זה מאוד מפורט, אבל זה גם ברור ושני הצדדים כנראה יכולים לחיות עם ההסדר.

באופן מסורתי, נשים היו בעמדת נחיתות בניסיון לשכנע את בני זוגן הגברים לחלוק בצורה שוויונית יותר את עבודת הבית, שכן המערכת המנצלת ושורפת נשים העניקה בתורה אוטונומיה ושעות פנאי לגברים. הספר מרמז שאם אתה רוצה שינוי במערכת היחסים שלך ובן זוגך לא מעוניין, ייתכן שתצטרך להחליט אם אתה רוצה להישאר במערכת היחסים בכלל. המטרה של יצירת משחק הוגן, אמרה רודסקי, הייתה ליצור אפשרות שלישית עבור נשים שלא רצו (או לא יכלו) לנטוש את החיים שיצרו עם בני זוגן, או להפוך לשהידים על מזבח הביתיות. האמונה של רודסקי שאם תבנה את זה, בן/בת הזוג שלך יגיע מזכירה את האופטימיות של רות באדר גינסבורג שאם היא רק הייתה יכולה להסביר לבית משפט עליון עוין איךחוקים שמטרתם להגן על נשים למעשה פוגעים בהן, הם היו יורדים. למרות שזה יכול להישמע נאיבי לפמיניסטיות מודרניות, אין להכחיש שזה יכול להיות יעיל.

לאחר שניסיתי את המערכת גם עם הספר וגם עם הקלפים הפיזיים, הייתי אומר שהיא מתאימה ביותר לזוגות עם רצון קיים לשותפות שוויונית שזקוקים לפיגום כדי לנהל את עבודת הבית בצורה חדשה, במיוחד לאחר הפיכתם להורים.

"כל כך הרבה אנשים במערך הנתונים שלי אמרו לי ש'טוב עשיתי את הכביסה שלי'. אז אבא עשה את הכביסה שלו לפני הילדים, אמא עשתה את הכביסה שלה לפני הילדים, אבל בגלל שלא הייתה פילוסופיה קהילתית, אף אחד לא ידע מי מכבס תינוקות", אמר רודסקי והסביר איך המערכת מתקלקלת. "ו'אני מכינה את הכלים שלי; היא עשתה את הכלים שלה,' טוב זה לא עובד כשיש צד שלישי שהוא אף אחד מכם. אז בגלל זה אני תמיד אוהב את הרעיון הזה לעשות הכל בשביל כולם".

כמו גינסבורג, יש עין למשחק הארוך ב-Fair Play. רודסקי הודתה שהמאמצים שלה ללמד את בניה את הערך של כישורי חיים אלה הם חלק מדחיפה להעלאת מעמדה של עבודה זו ולוודא שהחברה בכללותה מעריכה אותה לדורות הבאים.

"תרגול התקשורת, ההשקעה בבית שלנו באמת ישתלם בבני האדם שאנו חיים [איתם] בעולם הזה. כלומר, תחשוב על הנשיא שלנו. אנחנו לא רוצים אנשים נרקיסיסטים שלא יכולים להשלים משימות. אנחנו רוצים אנשים שמבינים בצורה הוליסטית את הערך של תפקוד ניהולי ומיומנויות רכות ויכולים להתחבר לאחרים, ועל זה באמת עוסקת הפילוסופיה הקהילתית של פייר פליי".