השנה Mashable חוגגת איתה את עונת האהבה חרמן במיין, חקירה של הדרכים הרבות שבהן צמא למין משפיע על חיינו.

זה התחיל כמו כל כך הרבה סיפורים: עם שקית של פלשלייטס במשרד.

זה היה בסביבות שעת הצהריים, והם ישבו במסדרון ליד המעלית הקרובה לשולחן שלי. כשאנשים נכנסו ויצאו, הם ראו את התיק ועשו טייק זוגי מרהיב תוך שהם קראו, "לעזאזל, ראית את התיק הזה של פלשלייטס?"

וקורא יקר, לכולם היה.

ב-Mashable, דיבור סתמי על סקס הוא לעתים קרובות חלק מהעבודה. (לעזאזל, המאמר הזה הוא חלק מסדרה שנקראת"חרמן במיין.") אז זה לא היה כל כך צורם כשעוד אדם טייל והזכיר את הפלשלייטס. אבל שיחות העבודה שיש לנו על מין, אמנם מצחיקות, אבל בדרך כלל מאוד מקצועיות.

ובכל זאת, יש מקרים שבהם אי אפשר להימנע מהדבר האישי - או אפילו מסובך יותר, כשלאwanכדי להימנע מכך. העבודה שלנו כאן סובבת לעתים קרובות סביב היכרויות וסקס, אז זה קצת טבעי להביא פרטים אינטימיים של חיינו. בנוסף לכך, יצרתי חברויות אמיתיות עם כמה מעמיתיי לעבודה שנושאים מעבר לעבודה.

אז כשאתה מתבאס על G&Ts ומדבר על איך אתה באמת, באמת, באמת רוצה שהבחור הבריטי הזה ישמיע לך בחזרה, האם זה בסדר - בזמנים אלה יותר ויותר חיוביים למין - לדבר על כמה אתה חרמן? היכן אתה מותח את הגבול בין דיבור כללי על מין לבין דיבור על חיי המין האישיים שלך ורצונותיך?

שיחות עם חברים שאינם עובדים, כמובן, מנווטות קצת יותר בקלות מאשר כשהן מצטלבות עם דינמיקה משרדית. אבל לא תמיד יש להם גבולות ברורים. אפילו לחברים החיוביים ביותר למין שלך עשויים להיות גבולות אישיים לא ידועים. מבחינתי, כשמחליטים כמה עמוק לתוך הרצונות שלי אני רוצה להיכנס, זו יותר שאלה של מי ירצה להקשיב לפרטים? ומי ישפוט אותי?

הנושא הקוצני של להיות חרמן

נאבקתי איך לדבר על חרמנות מאז 2015, כשהורדתי לראשונה את טינדר. הייתי בעיר חדשה, עדיין מותק ביער, וזה היה משהו שמעולם לא התחשבתי בו קודם. טינדר לימד אותי הרבה מאוד מהר. (ילד, עשה את זה אי פעם!) ופתאום מצאתי את עצמי רוצה לדבר על כל מה שאני חווה. אהבתי סקס. נהניתי מכל דקה, ורציתי לחלוק אותה - ואת הרצון שלי ליותר מזה - עם חברים.

אבל לא ממש ידעתי איך לעשות את זה. אז במקום זאת כתבתי סדרת קומיקס בת ארבעה חלקים על הדייטים שלי בטינדר. ציירתי את עצמי עירום, דיברתי על כך שאני רטוב וחקרתי את הרגעים הכי תמימים שלי. זו הייתה דרך לומר בתמציתיות, "אני נהנית ממין ומחרמן, וגם לא ידעתי איך נראה איבר נימול עד לאחרונה."

קומיקס, כמובן, שונה לגמרי מלדבר עם מישהו. אתה יכול להרים את הקומיקס שלי ולהניח אותו אם אתה לא אוהב את זה. אתה יכול להפסיק לקרוא אם אתה מרגיש לא בנוח. ללמוד להגיד לחברים שלך ישירות שאתה ממש חרמן זה משהו שאני עדיין מגלה. אז החלטתי לחפור קצת על איך אנשים אחרים מרגישים לגבי הוצאת חרמנות החוצה ואיך להתמודד עם הנושא הקוצני להפליא, אך גם חיוני לחלוטין.

נכנסתי לאינסטגרם להסבר קטן. באחד הסיפורים שאלתי, "האם חבר אי פעם סיפר לך יותר מדי על חיי המין/חרמניות שלו ובטעות גרם לך לאי נוחות?" בסיפור אחר, הצטלמתי, "האם אתה מגביל את הדיבור שלך על מין וחרמנות לחברים ועמיתים מסוימים בחייך?"

התשובות שקיבלתי מהעוקבים שלי היו קצת מעורפלות, אבל כולן נסבו סביב אותו רעיון: חברים מתרגשים לשמוע סיפור סקס בשורה טובה, אבל הם לא אוהבים שזה תופס אותם לא מוכנים. אז בעצם, כמו בכל כך הרבה דברים בחיים, התזמון הוא הכל.

הקסם של הפטפוטים על סקס

ראשית, בוא נבחן מחדש את גבולות הדיבור המיני במשרד. זה חיוני שלפני שתמשיך עם כל דיון על מין או מחשבות ורגשות סמוכים, תהיה לך הבנה יסודית של מההטרדה מינית, דינמיקת כוח, וכיצד להתרחק לחלוטין מביצועכֹּל אֶחָדלֹא נוֹחַ. אף פעם לא כדאי לקחת סיכון בתחום הזה.

עבור גברים זה יכול להיות קו עדין במיוחד ללכת. באינסטגרם, גרג* בן ה-32 סיפר לי שהוא חושש איך הוא עלול להשתחרר כשהוא מדבר באופן סיבתי על סקס. הוא אמר, "אקלים השיחה היום גורם לי להיות זהיר יותר מכך שהדיבור על חרמנות ייתפס כ... טורף או משהו?" הוא הוסיף, "צריך לאפשר לכולם להיות חרמנים, אבל באחריות".

זה לא היה רק ​​הוא, כמה גברים אחרים שדיברתי איתם גם היססו לדבר על חרמנות, במיוחד לחברים. "זה מאוד קשה לי כי אני חרמן הרבה, אבל אני מרגיש שאני מרחיק אנשים אם זה לא, כמו, שניים מחברי הבחור שלי", אמר ג'וש, עוד אחד מהמגיבים שלי באינסטגרם.

לא משנה עם מי אתה מדבר, האמת היא שתמיד יש רבדים בשיחה שאתה צריך להיות מודע אליהם. לדוגמה, לדבר באופן כללי על היותו "חרמן" שונה מאוד מאשר להציע את הפרטים המפחידים של חוויות מיניות בפני עצמם. אני בנקודה עכשיו שהסיפורים שלי הם לא של ג'ברוניס חסרי שם מהווסט וילג' שרוחות אותי. החוויות שלי הן במפורש עם בן זוג אחד, בן זוג שהחברים שלי מכירים היטב, ועלי להיות מודע לכך שהם אולי לא ירצו להמחיש בו ב"שלמותו".

אדם אחד שהשיב לשאילתה שלי באינסטגרם, ג'ואנה, בת 27, היא מישהי שמעדיפה שיחה מוגבלת: "אני תמיד מאוד תומכת ומתלהבת מכך שהחברים שלי יקבלו קצת, אבל האם אני צריכה לדעת איך בדיוק נראים הביצים שלו ? או איפה הוא שם אצבע? לא, אני לא."

לינדזי, בת 29, אמרה לי שהיא שומרת את הדיבורים שלה על חרמנות לחברים מסוימים. "יש לי שני אנשים שאני יכול לדבר איתם בפתיחות על המיניות שלי. הסיבה היא כי גם הם מאוד פתוחים לגבי המיניות שלהם". היא גם שיתפה את ההיסוס שלה להתרחב אל מעבר למעגל המקורבים שלה, "בהיותי אישה, אני תמיד מרגישה שיש בושה לאמץ את המיניות שלך בגלוי".

נצ'י הודג'סון, מחברתההיסטוריה המוזרה של היכרויות: מג'יין אוסטן ועד טינדר, אמר לי באימייל, "הקשר הוא הכל - אז אני חושב שברור שבמערכת יחסים אפלטונית אינטימית עם חבר שאתה סומך עליו אתה תחשוף דברים על המיניות שלך ועל הרגשות הפנימיים ביותר שלך, התקוות והחרדות והמין הוא רק חלק בלתי נפרד מזה."

לא רק שזה נורמלי לדבר עם החברים היקרים שלך על חיי המין שלך, זה גם יכול להיות חווית קשר שמעמיקה חברויות חדשות. סשה, שמזדהה כא-מינית, אמרה לי "אני חושבת שחברים שחולקים איתי את הסיפורים שלהם מרגישים שהם סומכים עליי ומחליפים אמון. אני מרגיש כלול".

קרא את החדר

יש צד הפוך בלכלול אנשים בדיונים מיניים. עבור סשה, חברים שמדברים על סקס יכולים גם להיות מבודדים: "אני מוצא את זה בודד להפליא פשוט להיות א-מיני באופן כללי בתרבות #החרמנית של ימינו, שבה אפילו הבדיחות והסלנג שלנו עוסקים כעת בהיותנו טופ או תחתון או דום. או מה שלא יהיה. זו רק תזכורת תמידית שאני 'לא נורמלי'”.

זה גם יכול לגרום לאנשים להתפתל - לא בצורה טובה. קייט, בת 19, אמרה לי שהיא מאוד לא נוחה כשאחד מחבריה דנה ללא הפוגה בחיי המין שלה בפומבי. קייט אמרה, "למרות שלא נראה לנו שאנחנו מתלהבים מהנושא, היא המשיכה להעלות את זה ולא היה לי הלב להגיד לה להפסיק כי שמחתי שהיא סוף סוף בזוגיות טובה".

הודג'סון הדגיש ששפת גוף יכולה להיות איתות ברור: "אם אתה אומר שאתה מרגיש חרמן ומישהו נרתע, קופא, צוחק בעצבנות או משנה נושא, חצית גבול. אל תמשיך בשיחות שבהן אנשים לא מציעים שום דבר בנוחות בחזרה. "

היא גם הסבירה שזה קשור לאופן שבו אנשים קולטים את מה שאנחנו מניחים. "הבעיה נובעת מהעובדה שרבים מאיתנו לא ישירים כשאנחנו מנסים להביע את הרצונות המיניים שלנו כלפי מישהו מלכתחילה", אמרה, "מה שאומר שכאשר חלקנו מדברים על מין, דברים אחרים מפרשים לא נכון את הצ'אט הזה. כביטוי לרצון שלנו כלפיהם".

שמירה על חוויות הקהל שלך היא גורם חשוב בקיום שיחה פתוחה עם עמית. "האם זה מתאים לדבר על תחושת חרמן אם הם רק שפכו את ליבם על האדם שזרק אותם? מה אם יש להם בעיות בעבודה והם מודאגים לגבי הכספים שלהם? ומה לגבי אם אתה יודע שהחבר הזה היה קורבן להתעללות או הטרדה מינית?" שאל הודג'סון. "תחשוב ברגישות על ההקשר שאליו אתה מדבר ואז תחליט אם זה מתאים."

היא הוסיפה, "להגיד שאתה חרמן זה לא יותר חושפני מאשר להגיד שאתה רעב. אבל אם נכנסת למטבח של מישהו ואמרת שאתה רעב הוא עלול לחשוב מתוך נימוס שהם צריכים להציע לך משהו לאכול".

בקשו הסכמה

בסופו של דבר הגעתי למסקנה שלפחות עבורי, הדרך הטובה ביותר להעלות את נושא החרמנות היא לפנות ישירות אל הפיל בחדר, פשוט לשאול אם זה בסדר לדבר עליו לפני שאני מתחיל. אחרי שאתה בטוח שזה הזמן המתאים וסביר להניח שהאדם יהיה פתוח, הנח את זה על השולחן.

עדיף גם להקל ככל האפשר על ביטול ההסכמה במהירות אם זה לא הקטע שלהם. אבא שלי לימד אותי דרך מצוינת להעלות שאלות לאנשים שאולי מתקשים להגיד לא. אתה אומר, "אני הולך לשאול אותך משהו, אבל אתה מוזמן להגיד לא."

ההכרה בכך שחלק מהחברים אולי לא ירצו לשמוע כל פרט בחייך החרמנים היא לא פתרון מושלם. ביטול הצטרפות לא תמיד נראה כמו אופציה לחברים קרובים, אבל הרבה יותר טוב לשאול מאשר פשוט להתעסק עם נושא נוגע ללב.

התרחיש הטוב ביותר, כמובן, אם זה מצאת חברים שכששאלו אותם אומרים, בהסכמה נלהבת, "פאק כן!"

רק בבקשה אל תגיד לאבא שלי ששיתפתי את השיטה המנומסת שלו כדי לדבר על חרמן. אתה לא צריך לספר לכולםהַכֹּל, אתה יודע.

*השמות שונו כדי להגן על פרטיותם של אנשים.