ב-ניו יורק טיימס,השחקנית מים ביאליקנשקלעל סאגת הארווי ויינשטיין על ידי פירוט הניסיון שלה עם התרבות של הוליווד - כזו השונה מזו של רבים מעמיתיה.

זה בסדר שהחוויה של ביאליק היא ייחודית. זה של כל אישה, ותקף לאתחול. מה שלא בסדר הוא חוסר ההבנה הבסיסי של ביאליק לגבי אופן הפעולה של הטרדה - אי הבנה שגורמת ליצירה להיסחף לשטח האשמת הקורבן.

"אני עדיין עושה בחירות כל יום בתור שחקנית בת 41 שאני חושב עליהן כמגן על עצמי וחכמה", כותב ביאליק. "החלטתי שהאני המיני שלי שמור בצורה הטובה ביותר למצבים פרטיים עם אלה שאני הכי אינטימית איתם. אני מתלבשת בצניעות. אני לא נוהגת בפלרטטנות עם גברים כמדיניות".

לאחר מכן היא מחברת את הבחירות הללו - כמו גם את סירובה לדבוק בסטנדרטים של היופי של הוליווד - עם העובדה ש"אין לה כמעט ניסיון אישי עם גברים שמבקשים [ממנה] להיפגש בחדרי המלון שלהם" (רמיזה ברורה לרמז של ויינשטיין התעללות). בין אם התכוונו ובין אם לאו, הרמז ברור: ביאליק התחמקה מפגיעה בגלל בחירותיה שלה.

זה חיבור מסוכן וחסר אחריות. בניגוד להשלכות של ביאליק, לא רק נשים עם "עיני איילה" עם מאמנים אישיים חוות הטרדה. זה כולנו.

בימים שחלפו מאז צצו ההאשמות של וינשטיין, אחד הנרטיבים שעלו הואכמעט לכל אישה יש סיפורשל הטרדה, התעללות או התנהגות בלתי הולמת -- גם אם היא לא שיתפה זאת.

הנרטיב הזה לא צץ כי זה חבורה של אוויר חם. זה נוצר בגללכמעט לכל אישה יש סיפור של הטרדה, התעללות או התנהגות בלתי הולמת. ולרמוז אחרת זה למחוק קורבנות שלא מתאימים ל"תבנית הוליווד" - כולל נשים שעשו את אותן בחירות "ההגנה על עצמה" כמו ביאליק, אבל בכל זאת התעללו בהן.

שיהיה ברור, אין שום דבר רע בחוויותיו של ביאליק. יש לה את הזכות הטבועה להתלבש, להאמין ולהתנהג איך שבא לה. והיא בהחלט לא אחראית לתרבות הרעילה והמרוויחה בהוליווד.

אֲבָלגם לא אסיה ארג'נטו. גם לא גווינת' פאלטרו, או אנג'לינה ג'ולי. או אמברה בטילנה גוטיירז. או רוז מקגוון. אוֹכל אחת מהנשיםשגורמים להם להרגיש קטנים על ידי התעשיות מוכות ההתעללות שלהם בכל יום.

מיזוגניה היא מפלצת - עד עכשיו, זה ברור כמו תמיד. אבל הדחף להביס אותו אינו על קורבנותיו.

זה על הגברים.