המחזה שלמולן רוז'!מתחיל לא במספר הפותח, אלא מהרגע שאתה נכנס לתיאטרון הזוהר והסוחף המעוטר בטחנת רוח ענקית בצד אחד ופיל גדול מהחיים בצד השני. ואז, כשאתה בעצם מתמקד במה שישעַלעל הבמה, אתה מתקבל עם רקדנים מפתים שמסתובבים במיטב הבורלסק שלהם, מושכים עיניים לפטרונים כשהם מוצאים את מקומם ומתחילים אפילו לנסות לקחת את כל הפלא שסביבם.

ברוכים הבאים למולן רוז'.

המחזמר הבומבסטי, הקסום והקסום בכלל זה בברודווי, המבוסס על הסרט המועמד לאוסקר משנת 2001 של באז לורהמן, הוא מכתב אהבה לאהבה, ובמיוחד סוג האהבה הצורכת והנואשת שכותבי שירים ניסו לאהוב. לבטא במילים שוב ושוב במשך מאות שנים.

למי שלא מכיר, העלילה - שהיא, כן, די רזה, אתה תיהנה ממנה יותר אם רק תלך איתה - עוקבת אחר רקדנית שובת לב, סאטין (קרן אוליבו המהממת), במועדון המפורסם ב-1899 בערך. יש דוכס מרושע (תם מוטו) לו הבטיח לה בעל המועדון (דני בורשטיין, מהומה מגחכת) בתמורה לכספים. להשאיר את המועדון פועל, ואת הפזמונאי הצעיר כריסטיאן (אהרון טוויט, שנראה שנועד לפרוץ בגדול) שנקלע למועדון ואל ליבה. משם אנחנו בדרך נידונה לטרגדיה בלתי נמנעת, אבל אוי, כמה כיף להגיע לשם.

זה הטוב ביותר ממה שמחזמר ג'וקבוקס יכול להיות: פרץ מרתק של צבע ופזמון ונוסטלגיה ודמיון מחדש נועז. יש אעצום של 70 שיריםאתה מכיר ואוהב בתוכנית -- חלקם מספרים מלאים, חלקם רק קטעים. למרבה השמחה, השירים עודכנו כך שיכללו את ההווה, מה שאומר להיטים מודרניים כמו "Shut Up and Dance" יושבים יפה לצד קלאסיקות כמו "Your Song" של אלטון ג'ון. המנגינות מרגישות כאילו הן מגיעות קילומטר בדקה, אבל גורמות לבלבול, בהופעה שבה השתתפתי, היו התנשפויות של הכרה והפסקות מחיאות כפיים נרגשות של עונג כשהתגלגלו כל המדליים והמאשאפים השונים.

יתר על כן, פרשנויות חדשות מוסיפות עומק רגשי לשירי פופ שחשבנו שאנחנו מכירים. הבולטים כוללים את "Firework" של Satine's Barnburner מאת קייטי פרי ואת הכמיהה והחרטה העירומה של כריסטיאן שמניעה את "Rolling in the Deep" של אדל שכבר-אייקוני-אבל-איכשהו-חדש. "תערובת אהבת פילים" - גולת הכותרת של הסרט - מורחב ושונה כאן למעלה, והוא טוב יותר עבורו.

כמובן, כל השירים האלה צריכים קצת תנועה כדי ללכת איתם. אנחנו בתיאטרון, אחרי הכל. הכוריאוגרפית סוניה טאיה עושה את הקסם שלה, משלבת את הבטן המעורפלת של העולם הזה עם סגנון ברודווי והתוצאות בלתי נשכחות ומספיקות כדי לגרום לך לרצות להגיע לשיעור ריקוד - או, אתה יודע, לפחות לחשוב על זה. שילוב של "Bad Romance" של ליידי גאגא ו"Toxic" של בריטני ספירס שמתחיל את המערכה השנייה יניע את פנטזיות הבוהמה הפרסיות למשך חודשים.

לא נחסכה הוצאות בהפקה השופעת והמכובדת הזו וגאסית, והתוצאה היא דרך חדשנית להביא לחיים חדשים את הפלא המוגזם שהסיפור הזה דורש. מעצב הנוף דרק מקליין גרם לתיאטרון הענק להרגיש כמה שיותר כמו מועדון, כולל השורות הראשונות של המושבים מוקפות יותר מהבמה. הבמאי אלכס טימברס (בלאדי בלאדי אנדרו ג'קסון) מביא את הקסם הקורץ שלו לכל ההליכים, גורם לדברים לזוז ונותן סיבוב חדש לרגעים שחובבי סרטים עשויים להיות להוטים לראות (מגדל אייפל מוזר לחלוטין שטוף בכחול הוא הנהון מקסים כזה).

המופע נוצר ללא ספק כדי לראות עד כמה חגיגה משמחת יכולה להיות ארוזה ב-135 דקות. אז התוכנית קצת מדשדשת כשהיא מנסה להפשיט דברים ולהיות דרמטיים יותר. מה שעשוי להסביר מדוע, כאשר הגיבורים שלנו מגיעים לקצה הטרגי שלהם, טימברס והחברה ממצמצים וזורקים מעמד ומעודדים, משאירים את הכל על הרצפה הגמר המורחב. זה כיף, ללא ספק, אבל נראה שהוא שם כדי שהם לא שולחים קהל הביתה בנימה מדכאת.

ובכל זאת, גם אם כמה פעימות רגשיות מרגישות מעט מלאכותיות או מועטות, סביר להניח שזו התלבטות קלה עבור רובם. עצה שלי? תתמסר למוזיקה ולטירוף הנוצץ ותיהנה מהפנטזיה האופורית הזו על מה שהיא, פיל ענק והכל.