ברוכים הבאים ל שבוע נעים, שבו נתכרבל ליד זוהר המסכים שלנו כדי לחגוג את כל מה שרך בבידור. מזגו לעצמכם כוס קקאו חם ובובו לידנו כשאנחנו משתוללים על המשחקים הכי חמודים, בוכים על רגעי הסרט הכי רכים, ונסחפים לתוכניות הכי מנחמות. כי זה יכול להיות עולם קר שם בחוץ, ואנחנו צריכים משהו שיחמם אותנו.

הכל התחיל בסרטון שהושאל מספריית בית הספר שלי.

השנה הייתה 1999 ובדיוק התחלתי את השנה הראשונה שלי בבית הספר התיכון. לא שהייתי מודה בזה, אבל אז הייתי חנון מביך ודי לא מגניב שעדיין לא מצא קבוצת חברות להתקרב אליה. נסחפתי ללא מטרה וללא ידידות, עשיתי מה שכל תולעת ספרים מופנמת עשתה: חיפשתי מקלט בספרייה. שם, הספרנית הכניסה אותי לעבודה ונתנה לי עבודות מוזרות כמו החזרת ספרים וסרטונים למדפים הראויים שלהם. באחת הצהריים, בזמן שהחזרתי כמה סרטונים שהוחזרו, הבחנתי בקופסה מאובקת עם המיליםג'יין איירשרוע על האריזה שלו בגופן של פעם.

זה היה עיבוד של ה-BBC משנת 1983 בכיכובם של טימותי דלטון בתפקיד מר רוצ'סטר וזלה קלארק בתור הגיבורה בעלת השם, ג'יין אייר. לקחתי אותו הביתה וצפיתי בו שוב ושוב עד שהקלטת כמעט התבלה. בתקופה זו של צפייה, החזרה וחזרה חוויתי סוג של התעוררות תרבותית. מצאתי משהו שיכול להביא לי נחמה חסרת גבול בזמנים של שינויים גדולים, טלטלות ומצוקה: דרמות תקופתיות.

הצפייה בפרשת האהבה המעונה והסוערת של ג'יין אייר ומר רוצ'סטר מתגלגלת על המסך לא הייתה רק הסחת דעת מינורית לשלב המביך שלי, היא הציגה עולם אחר לגמרי שאפשר לשקוע בו וללכת לאיבוד לגמרי. עיניים מרותקות למסדרונות האפלים והמעורפלים של ת'ורנפילד הול (זהו משכנו הגותי של מר רוצ'סטר), מצאתי לברוח.

עם זאת, הנוחות שמצאתי אצל ג'יין אייר נפלה במהרה, כשגיליתי את העותק של אמי של העיבוד מ-1995 שלחוש ורגישות -סרט שהתאהבתי בו מיד ומאז חזרתי אליו כאילו היה חבר ותיק. יש כל כך הרבה דברים שאני אוהב בסרט הזה: הרעש שאמה תומפסון עושה כשיו גרנט בא כדי לומר לה שלבו "הוא ותמיד יהיה" שלה. אני אוהב את הדרך שבה סר ג'ון מידלטון וגברת ג'נינגס מפוצצים זה את זה ללא הרף, ואת קול הצחוק המדבק שלהם.

אני אוהב את הדרך שבה אלן ריקמן, הידוע גם בשם קולונל ברנדון האוהב אומר לאמה תומפסון (אלינור דאשווד) שהוא צריך עיסוק "או שאני אשתגע" זמן קצר לפני הנסיעה למרחקים. עם זאת, יותר מכל, אני אוהב שזהו סרט שלא עוסק רק באהבה ואחוות, אלא באיך אנחנו מגיבים לכל מה שהחיים זורקים עלינו - במיוחד הדברים הרעים. יש תחושה שברגע שההחלקה על גבעות וההתעלפות באולמות נשפים נגמרת, יש לדברים דרך להסתדר לטובה.

מאז גיל ההתבגרות המוקדמת שלי, כל הדרך בשנות העשרה, העשרים ועכשיו שנות השלושים שלי, התעמקתי מעת לעת בעולם של מצנפים וקווי מכפלת צנועים. הסרטים מתרחשים בעולמות שנראים שונים מאוד משלי ושלך, מתרחשים בבתים מפוארים ובבתים כפריים, שבהם הבהוב בקרסולך או החזקת יד של מישהו בפומבי עלולים להיחשב כבלתי ראויים. אין המלמול הקלוש ביותר של דאגות של ימינו כדי לטלטל אותך בחזרה אל המציאות. זה מה שהופך את הסרטים האלה ליעילים כל כך להסיח את דעתך מכל מה שאתה עובר.

בגיל ההתבגרות שלי, בזמן נפילות ידידות או בחינות, הייתי פונהאמה,העיבוד מ-1996 בכיכובה של גווינת' פאלטרו. במשך 120 דקות, לא הייתי צריך לדאוג לגבי הגרסה שלי במתמטיקה של GCSE, הייתי חושב על שידוכים, ואיך לעזאזל אמה תתקן את מיס בייטס המסכנה. המילים "עשה רע, אמה, עשה רע" לנצח ייחרטו במוחי בל יימחה.

באוניברסיטה, נפלתי תחת כישוף ברונטה עמוק ונמשך כל החיים. עברתי את דרמות היכרויות עם סטודנטים על ידי התעמקות בפרשת האהבה הלוהטת של קאתי ארנשו והית'קליף.מתנשא גבהים. התוודעתי מקרוב לעיבוד הקולנועי משנת 1992 בכיכובם של ג'ולייט בינוש וראלף פיינס. חיי האהבה שלי - משתובבים עמיתים לסטודנטים על רחבות ריקודים דביקות במועדוני לילה מלוכלכים - בקושי בהשוואה לרומנטיקה המתפרשת על ערי יורקשייר הסלעית, וזורעת הרס המוני. טיפ מקצוען: צפו בעיבוד משנת 2009 שלמתנשא גבהיםלראות טום הארדי צעיר וארוך שיער משחק את הית'קליף. קלאסיקה של ברונטה לא מוערכת מאוד היא של אן ברונטההדייר של Wildfell Hall- העיבוד של ה-BBC מ-1996 בכיכובם של טובי סטפנס וטארה פיצג'רלד הוא תענוג אמיתי.

ואז הגיע שלב EM Forster. נהייתי אובססיבי לגביחדר עם נוף(1985) והלנה בונהם קרטר מתרוצצות באיטליה עם מגי סמית' בחריצות לצידה. לאחר מכן הגיעה התאהבותהסוף של הווארד(1992) בכיכובם של אמה תומפסון ובונהם קרטר כאחיות אינטלקטואליות שפותחות לעצמן חיים חדשים בבריטניה האדוארדית.

שנות ה-20 שלי הפכו לסוג של דרמה תקופתית אודיסיאה. גיליתיצפון ודרום,העיבוד משנת 2004 המבוסס על הרומן של אליזבת גאסקל המתרחש במהפכה התעשייתית. מרגרט הייל היא מדרום אנגליה וזה עתה עברה לצפון התעשייתי, שם היא פוגשת את ג'ון תורנטון, בעל טחנה. מלכתחילה, הזוג נמצא במחלוקת עמוקה זה עם זה. אבל, כפי שאולי כבר ניבאתם, הסכסוך הזה הופך בסופו של דבר לרומנטיקה בוערת למדי.

לאורך העליות והמורדות של אותו עשור - אינספור דחיות העבודה, מערכות היחסים הכושלות, החברות השבורה - היה לי נתיב מילוט. בכל פעם שהייתי צריך הסחת דעת מתקופות קשות,גאווה ודעה קדומה(1995) היה שם. תמיד יהיה משהו מרגיע עמוק בהתפרצויות המבולבלות של גברת בנט על סיכויי הנישואים של בתה. אם הייתי ממצה את כל הפרקים של גרסת אנדרו דייויס, אז הייתי צופה בסרט משנת 2005 בכיכובם של קירה נייטלי ומתיו מקפאדיאן (וכן, אני מתכוון לטום וואמבסגן מ-יְרוּשָׁה).

אם הייתי מתקשה בחיי האהבה שלי (והיה לי לעתים קרובות), הייתי צופה בעיבוד של ה-BBCשִׁכנוּעַ(2007) מבוסס על הרומן של ג'יין אוסטן, אודניאל דרונדה(2002) - עיבוד של אנדרו דייויס לרומן ג'ורג' אליוט. הייתי צופהבית עגום(2005) בכיכובהTHEג'יליאן אנדרסון בתור ליידי הונוריה דדלוק. הרשימה נמשכת עוד ועוד:פארק גוספורד (2001),סאגת פורסייט (2002),מרץ בינוני (1994),ווניטי פייר (1998).

דרמות תקופתיות היו, עבורי, חברות קבועות ברגעים מאתגרים בחיי.

בין המצנפים, ההמולה, הקריעה של המחוך וכל הדיבורים על כמה-אלפים בשנה שמר Whatshisface אמור לרשת, קשה למצוא משהו שיזכיר לך את הצרות שלך בעולם האמיתי. זה לא אומר שהדרמות התקופתיות הללו הן טריוויאליות או חסרות נגיעה, אלא מתרחשות בזמן אחר שמרגיש מספיק רחוק כדי לספק הסחת דעת. אבל זה יותר מזה. הדרמות הללו מתרחשות בזמנים שבהם נפילות מהחסד יכולות לקרות ברגע, שבהן פנייה אחת שגויה יכולה להוציא אותך מכל חברה טובה, ומילה אחת קשה עלולה לעלות לך בנישואים מועילים.

לא משנה מה דרמה או אסון שפקדו אותי, זה בדרך כלל לא נורא כמו כל אחד מהדברים האלה. אני חושב שלזה הם קוראים פרספקטיבה.