אפילו החלקים העמוקים ביותר המרוחקים ביותר של האוקיינוס ​​לא יכולים להימלט מהטיפשות שלנו.

מדענים מצאו כמות גדולה של כימיקלים אסורים ברקמת השומן של סרטנים שחיים בתעלות מריאנה וקרמדק באוקיינוס ​​השקט.

למרות שהמיקומים הם בעומק של 10 ק"מ (שישה מייל) ורחוקים מהיבשה, חוקרים מאוניברסיטת ניוקאסל בבריטניה זיהו עקבות של כימיקלים אסורים ששימשו בעבר כמעכבי אש באמפיפודים הזעירים.

ראה גם:

באמצעות נחתות ים עמוקות כדי לשחזר את הדגימות, אחד ממדעני הכימיקלים שנמצאו היו ביפנילים פולי-כלוריים (PCBs). PCB נאסרובארה"בבשנת 1979 ולא מיובא עודלתוך אוסטרליהמ-1975, על רקע פחדים סביבתיים ובריאותיים.

הדו"ח טוען כי כ-1.3 מיליון טון של PCB נוצרו בין שנות ה-30 ל-1970, כאשר כ-65% מזה נמצא במזבלות ובציוד חשמלי. 35 אחוז נוספים עשויים להיות תקועים בחוף ובאוקיינוס.

"אנחנו עדיין חושבים על האוקיינוס ​​העמוק כעל הממלכה הנידחת והבתולית הזו, בטוחה מהשפעה אנושית, אבל המחקר שלנו מראה שלמרבה הצער, זה לא יכול להיות רחוק יותר מהאמת", אמר המחבר הראשי של הדו"ח אלן ג'יימיסון בהצהרה.

הוא מצא שהיצורים דמויי השרימפס הכילו רמות כימיות דומות לכמה מהסביבות המושחתות ביותר שלנו: "למעשה, האמפיפודים שדגמנו הכילו רמות זיהום דומות לזו שנמצאה במפרץ Suruga, אחד מאזורי התעשייה המזוהמים ביותר בצפון מערב האוקיינוס ​​השקט. ."

פורסם בכתב העתטבע אקולוגיה ואבולוציה,הדו"ח מציין כי האוקיינוסים שלנו פועלים לעתים קרובות כ"כיור" לכימיקלים המשתחררים ממזבלות לא מאובטחות ותאונות תעשייתיות.

חשוב לזכור כי מדובר בכימיקלים מעשה ידי אדם שאינם מתרחשים באופן טבעי, אמרה קתרין דאפורן, עמיתת מחקר בכירה באוניברסיטת ניו סאות' ויילס, אשר חוקרת את ההשפעה של כימיקלים רעילים על הסביבה הימית. היא לא הייתה מעורבת בדיווח.

דאפורן תיאר את המחקר כ"מפחיד".

"הייתי חושב שהשוחות האלה רחוקות מכל הבעיות שאנחנו יוצרים ביבשה", הוסיפה. "תמיד חשבתי עליהם רחוקים מאוד מפעילות אנושית".

אחת הסיבות לכך שכימיקלים כאלה נמצאים במוקד המחקר הימי היא שהם אינם מתפרקים במהירות בשום סביבה, נמשכים לאורך עשרות שנים תוך הצטברות באורגניזמים חיים בריכוזים גבוהים.

"זה משפיע על המערכת האנדוקרינית ההורמונלית, שיכולה להשפיע על התפתחות", הסביר דפורן. זה עלול לגרום לבעיות בגדילה והופעת גידולים בדגים, למשל, כמו גם לפגיעה פוטנציאלית במערכת הרבייה.

כיצד הכימיקלים הללו נופלים לתעלות עדיין לא ידוע, אם כי החוקרים משערים שהם יכולים להימסר בחלקם על ידי נפילת נבלות כולל דגים מתים וחומרים אורגניים כמו גם נפילת פסולת פלסטיק.

"התעלות האלה עמוקות מאוד - ברגע שמשהו נמצא בהן, קשה מאוד לו לחזור החוצה", ציין דפורן. ל-PCB יש כישרון למצוא את דרכם לסביבות מבודדות, כוללהארקטי.

לדעתו של דאפורן, עדיין יש הרבה "קופסאות שחורות" בחוץ בכל הנוגע להשפעה של כימיקלים מעשה ידי אדם על הסביבה. מטריד אותה במיוחד מיקרו-פלסטיק - פיסות פלסטיק זעירות המתרחשות הודות להתמוטטות של שקיות ובקבוקי פלסטיק, כמו גם ממוצרים קוסמטיים כמו מיקרו-חרוזים.

במילים אחרות, אנחנו רחוקים מלסיים לעשות נזק.