במצעד הנשים בינואר, היה תור של נשים צורחות בכובעי כוס ורודים שנמתחו עד כמה שהעין יכולה לראות. אמנם אין ספירת עובדים רשמית של כמה השתתפו בשביתת הנשים ביום רביעי, הוויזואליה סיפרה סיפור שונה בהרבה.

קצת יותר מאלף אישנאמדו במחאה הגדולה של השביתה מחוץ למגדל טראמפ בניו יורק, בהשוואה ל400,000 איששהפגין במנהטן בינואר.יותר מ-3.2 מיליוןנשים השתתפו במצעד הנשים, המחאה הגדולה ביותר בהיסטוריה האמריקאית. כמובן שאי אפשר לצפות שהשביתה תניב אותו סוג של אחוז הצבעה כמו מצעד בינלאומי. ובכל זאת, מיליוני נשים עדיין הופיעו לעבודה ביום רביעי או השתתפו רק בחלקן.

נשים ניגשו לשביתה הזו בהיסוס, וזה קשור לכל מה שהן מרגישות לגבי העבודה.

ראה גם:

הפגנות עושות תמונות נהדרות. אבל שביתה, במיוחד כזו הקשורה להפגנות, יכולה להיות יותרמפריע מאשר מחאהובכך קשה יותר להתעלם. החרדה מרמת ההפרעה שהיא תגרום בחיי העבודה שלהן - חלקן אמיתיות, חלקן מוגזמות - הבריחה נשים רבות.

כן, יש סיבות חשובות וקונקרטיות לכך שנשים לא יכלו להשתתף ביום רביעי, אבל חלק ניכר מההיסוס שלהן היה פסיכולוגי. אמריקאים,כלכלנים טוענים, מכורים לעבודה - וזה כולל נשים. הם עובדים25%יותר מעמיתיהם האירופים, או שעה נוספת ביום. מחקר שפורסם על ידי איגוד הנסיעות האמריקאי מצא את זהיותר ממחציתמהעובדים האמריקאים לא לוקחים את כולםימי חופשה בתשלום.

תחושת הערך העצמי שלנו עטופה בתפקיד שאנו ממלאים בכלכלה. מוסר העבודה הפוריטני חי ופורח בשנת 2017. חברים שלי שבחרו לא לקיים את שביתת הנשים, למשל, אמרו לי שהם הרגישו ש"לא מגיע להם יום חופש מהעבודה", וכל הרעיון הזה של זה גרם להם להרגיש "אשמים ועצלנים".

כמעט כולן השתתפו בצעדת הנשים בהתלהבות. הפעם הם השתמשו בתירוץ הקלאסי "אני חושב שזה נהדר, אבל", כדי להסביר את אי השתתפותם ב"יום ללא אישה".

הם לגמרי האמינו בשביתת הנשים אבל הםאִישִׁיתלא יכלו להשתתף בגלל משהו שקורה בעבודה, אפילו כשהם זכו מספיק לקחת את החופש. הם לא היו מנתחים בבית חולים, וחיי הלקוחות או הלקוחות שלהם לא היו תלויים בהם. המעסיקים שלהם לא איימו לפטר אותם. אף על פי ששכרם ופרנסתם לא היו על כף המאזניים, חלקם עדיין בחרו לשבת במחאה זו. העבודה שלהם פשוט הייתה צריכה אותםגַםהַרבֵּה.

חלקם נבהלו מכך שגם אם המעסיקים שלהם לא יפטרו אותם, הם יחשבו עליהם לרעה בעתיד.

אז היו כאלה שאהבו את צעדת הנשים, אבל שביתת הנשים פשוט לא הסתדרה איתם. כנשים מיוחסות, הן לא רצו להשתתף בשביתה שרק נשים מיוחסות אחרות יכולות להשתתף בה (משמרת מעניינת, בהתחשב בכך שנשים ממעמד הפועלים היו הכוח המניע מאחורי כל כך הרבה מהשביתות שלהמאה ה-20.איגודים רביםהשתתף גם בשביתה של יום רביעי).

הם היו עצבניים, כי הם מעולם לא עשו דבר כזה לפני כן.

חוסר הניסיון שלהם לא אמור לבוא כהלם. לשביתה אולי היה חלק עצום בהיסטוריה האמריקאית, אבל זה מאוד לא מוכר לרוב הנשים המילניום, שרובן אינן שייכות לאיגוד.רק 10.7 אחוזמכלל העובדים האמריקאים שייכים לאיגודים, שיכולים להגן על זכותם של חבריהם לשבות באופן חוקי.השוו את זהלבריטניה, שם המספר עומד על 25.1 אחוזים, או לשוודיה, שם הוא עולה ל-62.3.

בחלקים מאירופה, שביתה היא פשוט חלק מהחיים.ב-2009, למשל, יותר ממיליון אזרחים צרפתים השתתפו בשביתה נגד פיטורים וטיפול הממשלה במיתון. בארצות הברית, שם המיתון חתך עוד יותר, התגובה הייתה הרבה יותר אילמת.

"אבל בארצות הברית, שם GM מתכננת את הפיטורים הגדולים ביותר שלה, חברי האיגוד נראו פסיביים בהשוואה", סטיבן גרינהאוסכתב בהניו יורק טיימסבשנת 2009. "אולי הם צועקים על חדשות הטלוויזיה, אבל זה בערך הכל. בניגוד לעמיתיהם האירופים, עובדים אמריקאים נשארו ברובם מחוץ לרחובות, אפילו כשהאבטלה מזנקת וחברות מקצצות שכר והטבות".

שביתת הנשים בפולין ב-3 באוקטובר היא אולי הדגם הטוב ביותר לשביתה של יום רביעי -- הכוללתמאות אלפי נשיםביותר מ-150 ערים ו-60 מדינות ברחבי העולם.

באמריקה, השביתה ההיא כמעט לא נשמעה.

כל זה לא אומר שלאנשים לא היו תירוצים לגיטימיים לחלוטין לא להשתתף, מחוץ לנורמות תרבותיות. ארצות הברית היא היחידהמדינה מפותחת מאודזה לא מחייב מעסיקים לתת לעובדים שלהם חופשה בתשלום. עבור חלק מהנשים, במיוחד אלו בשוק השכר הנמוך, השתתפות יכלה מאוד לגרום לאובדן שכר או אולי אפילו לסיום. יום חופש לא היה אופציה. הפאניקה שלהם הייתה מוחשית ומבוססת כאחד. אי השתתפותם הייתה קריטית לעצם פרנסתם.

יש עוד המון סיבות לכך ששיעור ההצבעה ביום רביעי לא היה כל כך גדול כמו שחלקנו קיווינו באופן אידיאליסטי שזה יהיה. סביר להניח שמעסיקים וצוותיהם לא היו מוכנים לשבות, ככל הנראה אוהדים את מטרותיו. הרבה יותר מאתגר לבקש שביתה כללית, שבה האויבים רחבים ומעורפלים יותר, מאשר שביתה נגד חברה ספציפית.

השתתפות בשביתה כללית היא רק בקשה הרבה יותר גדולה מאשר להופיע למחאה בסוף השבוע. זה גם מעשה פולשני יותר, מסוכן יותר של אי ציות, כזה שיש לו השלכות כלכליות דרמטיות.

זה לא מונע ממנו להרגיש קצת מאכזב. פעם, שביתות כלליות שימשו כדי להשיג זכויות עובדים אמריקאיםעכשיו לקחת כמובן מאליו- כולל שכר המינימום, הרעיון של סוף השבוע ותקני בריאות ובטיחות. שביתה של 24 שעות בהודו באוקטובר עלתה לכלכלה בהערכה2.7 מיליארד דולר. בארה"ב ביום רביעי, וול סטריט זמזמה כמו רגיל.

כל זה לא כדי למזער את ההצלחה האמיתית של "יום ללא אישה". לפחות שלושהמחוזות בית ספר שלמיםלסגור למשך היום. אלפים עדיין התייצבו לעצרות בערים ברחבי הארץ. בקפיטול, נשות הקונגרס הדמוקרטיות ובעלות בריתם לבשו אדום והתבטאו בתמיכה. והיי,שון ספייסר הסתבך. אנשים הקשיבו.

אם לא אחרת, השביתה הכינה את הבמה ויצרה מסגרת עוצמתית לשביתה כללית גדולה עוד יותר בעתיד. מארגני מצעד הנשים, כמה מהםנעצרומחוץ למגדל טראמפ ביום רביעי, כנראה ידע את הגורל הזה כשתכנן אותו. למרות שהיה קשה יותר לעורר התלהבות לקראת שביתה, נראה שמעולם לא הפחית את המחויבות שלהם.

"אם תנועות צדק חברתי היו נוחות, כולם היו ברחובות האלה", לינדה סרסור, אחת ממארגני מרץ,אמר לאחרונהבטוויטר. "זה דורש קורבנות ומאבק. תמיד יש".