כאשר Despicable Me יצא, חשבתי שזה סרט ילדים מספיק טוב שניצל על ידי החבר'ה הקטנים והצהובים הקטנים והמצחיקים האלה, המיניונים. Despicable Me 2 היה קצת מלחיץ אבל משעשע במידה קלה, והכין כל כך הרבה בצק שידעתי שהוא לא ייעלם בזמן הקרוב.
"יש לי רעיון!" אמרתי בקול לאף אחד. "הם צריכים פשוט לדלג על גרו ועל הנבל הלא מאיים שלו ולהיצמד לדבר אחד שכולם אוהבים. הם צריכים לעשות סרט רק על המיניונים!"
אני יכול להודות כשאני טועה.
15 הדקות הראשונות של המיניונים הן מדהימות לחלוטין -- בעצם היסטוריה של עולם שנראה בדיוק כמו שלנו, חוץ מזה שהזבלים המפטפטים המיניונים האלה נמצאים שם, מקפצים מסביב וגורמים צרות. תחילה אנו רואים אותם כתאים בריק דו-ממדי, אחר כך את העידן הפרה-היסטורי, מצרים העתיקה, ימי הביניים, עידן נפוליאון ולבסוף, 1968.
במהלך כל תקופת זמן אנו צופים כיצד המיניונים נמשכים אל היצור המרושע ביותר שהם יכולים למצוא, אותו הם סוגדים ומשרתים, אך גם מחבלים. למרבה המזל, הפער בין ווטרלו לעידן ירידת המחטים של Kinks/Stones/Joe Cocker (ויש כל כך הרבה כאלה) מדלגת על כל הבוסים הרעים שיגרמו לסרט להיות לא נוח. (אתה יכול להתערב על איזה ג'וקר יוטיוב בסופו של דבר יחזור על זה כדי להראות הצטברות למיניונים במדי הוורמאכט.)
אולי החבר'ה האלה טובים יותר במינונים קטנים. קרדיט: תאורה
קטע ההיסטוריה הזה מבלה במערת קרח כשמאות החברים שלנו המגרגרים, הגזים והנוטים לקומדיה מתחילים להיכנע לשעמום ולדיכאון. (אבל, בצורה מצחיקה.) בלי בחור רע לעקוב אחריו, מה יהיה איתם?
לבסוף, מיניון פרואקטיבי (ששמו קווין) מחליט לעזוב מחסה ולמצוא מטרה. עם שני חברים (נגן הגיטרה המטומטם סטיוארט והספאז המשתולל בוב) הם יצאו לדרך. ואז זה מכה בך. כשהמיניונים הם דמויות צד, הם חמודים. כשהם מקדימים במרכז, הם מייסרים.
השלישייה יוצאת לניו יורק של סוף שנות ה-60, אחר כך לטיול באורלנדו כדי להשתתף ב"Villain-Con" ולבסוף ללונדון. הם עובדים עבור סקרלט אוברקיל (בקולה של סנדרה בולוק) רעה שרוצה לגנוב את תכשיטי הכתר. לצידה נמצא השריונר הרב (ג'ון האאם, שנשמע כאילו הוא עושה חיקוי של אנדי סמבורג.) העלילה של אוברקיל הוא שיעמום מדהים, ורוב היצירות מתסכלות ומעצבנות. הקטע הטוב היחיד הוא שבוב, הטיפשי ביותר מבין שלושת המיניונים, בסופו של דבר הוא מלך אנגליה לכמה דקות ויודע להזמין אנשים.
הסיפור חותך מדי פעם לשאר בני השבט שעדיין נמצאים במערה, שם הסלפסטיק והפרצופים המטופשים שלהם עדיין בעלי קסם מסוים. מילוי הקצוות, המיניונים עדיין יכולים להביא את הסחורה. עם זאת, מלפנים ובמרכז, וזה די מעצבן. המערכה האחרונה - כל פעולה - נמשכת לנצח.
התיאטרון שראיתי את זה היה עמוס בילדים קטנים. הם אהבו את זה. עם זאת, חבל על ההורים, במיוחד בתקופה שבה אולי עדיין יש להם משהו נפלא כמו Inside Out על המוח.
