יש רגע, מיד אחרי פרסום תמונה באינסטגרם, שהלב שלי דופק בציפייה.

לרגע חולף, אני לא בת 31 אני, אלא רייצ'ל בת 13 - נבוכה, מודעת לעצמה, משתוקקת לקבלה מכל מי שייתן לי את זה.

ספירת הלייקים בפוסט שלי באינסטגרם היא אפס בלתי נמנע. מספר שאני מרגיש כל כך חזק שהאצבע שלי מנופפת מעל כפתור "מחק פוסט". מה אם הסלפי שלי לא יקבל לייקים בכלל? למה הבחור שאני אוהב לא יאהב את הסלפי שלי? האם אני מפרסם יותר מדי תמונות סלפי? (תשובה: כן, בהחלט.)

אולי הסיפור הזה נשמע טיפשי. קל דעת, אפילו. אבל כשההערכה העצמית שלך נמוכה, והבריאות הנפשית שלך לא בכושר טיפ-טופ, אינסטגרם יכולה להרגיש כמו המקום הכי רעיל עלי אדמות.

אז, כשאני קורא את המילים "למה אתה לא אוהב את הסלפי שלי?????" בספרה החדש של המשוררת צ'רלי קוקסתאמת אותי, פלטתי התנשפות נשמעת.

כשהודיתי בסיפור שלעיל לקוקס בטלפון, היא ידעה בדיוק על מה אני מדבר.

"זה כל כך מטופש, לא? כי אני בהחלט לא אסתכל על המספרים של מישהו אחר בפוסט שלו ואומר, 'הממ, מביך'", היא אמרה לי. "לאף אחד אחר לא אכפת. באופן מציאותי, לאף אחד לא אכפת ממך כמו שאכפת לך מעצמך. במיוחד במציאות הדיגיטלית המוזרה הזו".

זה דבר נדיר לקרוא ספר ולהרגיש שסופר רואה אותו. אבל קוקס תפסה את מה שעובר על צעירים - ובמיוחד נשים צעירות - מאז שכתבהספר השירה הראשון שלההיא בטח כועסתבשנת 2018.

ספרה הראשון - שהמילים "לכל בחורה שמרגישה יותר מדי" שרבטו על הרשימה - חקר את המאבקים שלה בבריאותה הנפשית, בדימוי הגוף שלה ובדייטים בעידן האפליקציות.

ספרו השני של קוקס הוא "תיאור של חיים שחיים באינטרנט". זה ספר לכל מי שאי פעם חטף כדי להרגיש פחות לבד, הרגיש את העוקץ של השוואה עצמית כשגולל בציר הזמן שלו, או אהב רק את הגוף שלו כשאחרים הקישו 'אהבתי' על תמונה דו-ממדית שלו.

איך היא נהייתה כל כך יפה כל כך היכתה בכל המטוסים הכי חדים? אני תקוע בכאב מתמשך מה הייתי נותן לא הייתי אוכל לקבל את הפנים האלה, אפילו את הרגליים שלה

כמו ברעיונות הטובים ביותר של סופרים רבים, גרעין ההשראה של קוקס לספר השני צמח מהבנה לא נוחה לגבי עצמה.

"מאוד דומה לכולם, חייתי את חיי בטלפון שלי. מאז שהספר הראשון יצא, פתאום הבנתי שכל מה שאני עושה היה מתוזמר לקהל והמבט הדיגיטלי שלא היה אמיתי ולא שלי משלו," אמר קוקס. "יש לי חרדה בזמנים הטובים ביותר, אבל פתאום הרגשתי את העלייה הזו של לחץ וחרדה ועצבנות סביב מי שאני, מה אני עושה, מה שאמרתי ומה שחשבתי כל הזמן.

"הבנתי שזה מיקור חוץ מתמיד של אימות שלא בא בשום אופן מתוך רצון פנימי של רצון להיות נאהב. זה היה כמו הפחד הזה ממכונה ממה שאנשים שאני לא מכיר ולא אכפת לי חושבים מהם. שלי, וזה חלחל לחיי היומיום שלי במונחים של מערכות היחסים שלי ואל הרעיונות שלי על פוליטיקה", היא הוסיפה.

"במשך כל כך הרבה זמן הייתי טוב בלסמוך על הבטן שלי, ובעל מצפן מוסרי פנימי אמיתי לגבי מי אני, מה אני חושב ובמה אני מאמין. ובאמת התחלתי לנחש את כל הדעות שלי וכיצד הרגשתי, מי אני רוצה להיות, ומי שנתקלתי בו, וזה בדיוק הגיע לנקודה שבה הייתה לי התמוטטות בפברואר".

קוקס אומרת שההתמוטטות לא נגרמה לבד ממערכת היחסים שלה עם החיים המקוונים שלה, אבל השחיקה הדיגיטלית שחשה בהחלט שיחקה בה תפקיד משמעותי. היא תיארה את מצב הקיום שלה לפני פברואר כ"היותה מכונה וגם בן אדם".

שחיקה של דור המילניום הוא נושא שדיברנו עליו הרבה מאז פרסום הספר של אן הלן פטרסןחיבור ויראלי על איך בני דור המילניום הפכו ל"דור השחיקה".משפט אחד במיוחד בחיבורמקפלתכיצד השחיקה הזו מצטלבת עם החיים הדיגיטליים שלנו: "סירובי להגיב ל-DM חביב בפייסבוק הוא סימפטומטי למספר העצום של קריאות לתשומת ליבי באינטרנט: קריאות לקרוא מאמר, קריאות לקדם את העבודה שלי, קריאות לעסוק בשנינות או להגן על עצמי מפני טרולים או כמו תמונה של קרוב משפחה של התינוק שלהם."

שחיקה דיגיטליתהוא סוג של תשישות שיכולה לנבועשימוש יתר בטכנולוגיות דיגיטליות. זה יכול להיות בילויים יותר מדי זמן בסמארטפון שלך, מול מחשב נייד, והשתתפות בכלכלה הדיגיטלית. קוקס מתעמקת בחוויה שלה של שחיקה דיגיטלית בקטע פרוזה שכותרתו "כיבוי".

הפחד שלי מהודעות טקסט, מיילים, שיחות, התראות הפך עכשיו לגופני. קשה להסביר בלי להשוות את הרטט הנכנס למפלצת מיתית ענקית שרוצה לטרוף אותי. לְחַרְבֵּן. זה שוב מצלצל. גם אם אני יודע שזה חבר שמבקש קפה, המוח שלי מתרגם מחדש את המידע הזה ומנפח אותו לפאניקה. פאניקה מגעילה לוהטת.

בטלפון, סיפרתי לקוקס שעברתי לאחרונה מחלה קשה בבריאות הנפש. לקחתי צעד אחורה מהמדיה החברתית, אך ורק כי לא יכולתי לחשוב על מה להגיד. הרגשתי שרוף אבל לא יכולתי להשתחרר מהתחושה שאני עדיין צריך לפרסם דברים ברשתות החברתיות. הייתי צריך להשתתף בכלכלה הדיגיטלית.

"אני לגמרי יכולה להזדהות עם מה שאמרת עכשיו", היא אמרה, ואישרה שחוותה דחף דומה לשמור על הופעות דיגיטליות. "לא עשיתי את החיים שלי בשביל עצמי, וכל מנגנוני ההתמודדות הבריאים שלי תמיד היו לסמוך על הבטן שלי, לכתוב שירה, ללכת לרופא, לבקש עצות מהחברים שלי ולסמוך על אנשים שאני יודע שיש להם הכי טוב שלי אינטרסים בלב".

ניתן לאפיין את עבודתו של קוקס כפגיעה קיצונית. אבל הפגיעות הזו, ותהליך הפתיחה בפני זרים, אינם קלים. קוקס אמרה כי התגובה לכתיבתה, במיוחד על בריאות הנפש, הייתה "מהממת, למען האמת", וגם מטרידה.

"זה מפחיד כי זה באמת האיר לי אור על כמה שהמערכת שלנו שבורה בעולם. לא רק בבריטניה אלא ברחבי העולם", אמרה לי. קוקס נבהלת מכך שנשים צעירות מרגישות שהדרך הראשונה שלהן לבקש עצה לגבי בריאות הנפש היא לא לראות איש מקצוע רפואי, אלא לשלוח DM למשורר בטוויטר או באינסטגרם.

בבריטניה,האוניברסיטאות נאבקותלעמוד בקצב הביקוש המוגבר לשירותי בריאות הנפש. עובדה שנזרקה לרווחה חדה אחרי יותר מ12 סטודנטים מאוניברסיטת בריסטול מתו בהתאבדותבשלוש השנים האחרונות.

"מה שמדאיג אותי באמת הוא שאנשים באמת מנסים לסובב את זה כמו 'האם זה לא מדהים איזו תגובה קיבלת מכל הצעירות האלה שמקבלות את זה לגמרי'", אומר קוקס. "אני חושב שזה ממש עגום להציע שהאגו שלי צריך להרגיש עיסוי מזה, כי זה פשוט גורם לי עצוב להפליא.

"אני לא אוהבת את זה," היא הוסיפה. "אם זו הסיבה שאני מוכר ספרים אז הלוואי שלא הייתי משורר הבכורה רב המכר של השנה שעברה".

תאמת אותימאת Charly Cox, שפורסם ב-HQ, HarperCollins), זמין כעת.