במסיבה לאחד, Mashable חוקר את חיי הרווקות בשנת 2020, מהמנוני הרווקים האייקוניים של קארלי ריי ג'פסן, ועד ליופי של זמן לבד, וההיסטוריה המרתקת מאחורי תנועת החיוביות הבודדת.

הרכבת נכנסה לתחנה בצפון מזרח צרפת ואני גררתי את התרמיל והמזוודה שלי מהקרונית לאוויר הלילה. הייתי לבד בפעם הראשונה מזה הרבה מאוד זמן ולא יכולתי לחכות שמישהו ישים קץ לאי הנוחות שלי.

הייתי בן 21. במשך שני העשורים הראשונים שלי עלי אדמות, הייתי מוקף כמעט ללא הרף באנשים. גדלתי במשפחה מלוכדת והתענגנו זה על החברה של זה. באוניברסיטה, גרתי באולמות קדחתניים ואחריו בית גדול עם המון חברים. בקיץ לפני שעזבתי, ביליתי כמעט כל יום עם החבר שלי. זמן לבד היה שפה זרה שלא דיברתי.

זמן לא רב לאחר הגעתי לתחנה, עמדתי במקום המגורים שבו עמדתי לגור בזמן שלימדתי אנגלית בתיכון צרפתי לשנת לימודי בחו"ל באוניברסיטה. אני לא אשקר - זה לא היה חלל שצרח Lovely Place To Be Alone. בתוך בניין ורוד סלמון דהוי בשטח בית הספר הפרברי הייתה הדירה החדשה שלי. ריק מכל רהיט מלבד מיטת בית חולים בודדת אחת שהוכנסה ממשרדה של האחות, אפשר לתאר את מצב הרוח בדירה רק כמחכה בעצבנות למותי בסרט האימה שהיה עכשיו חיי.

בשבועות הראשונים שלי, הלילות שלי ביליתי לבד בדירה הרדופה, הסביר להניח, בצפייה מדובב רעחבריםפרקים בטלוויזיה הצרפתית (בהיעדר חברים מ-IRL בשלב זה). כל הזמן, נלחמתי כל הזמן בבעיה עזה שלא תזוז. לא יכולתי לפרוץ את כל עסק הלהיות לבד אז התכוונתי לבלות כמה שיותר זמן מחוץ לשליבית הילבית דומה ככל האפשר מבחינה אנושית. למרבה הצער, הכרתי חברים חדשים והתרסקתי על הספות והרצפות שלהם לאחר שנשארתי ער עד מאוחר בעישון ושתיתי יין אדום זול. אבל עמוק בפנים הרגשתי כל הזמן גירוי יתר ורץ על ריק, ולא עלה בדעתי שלרמות האנרגיה המדולדלת שלי יש קשר למיעוט הזמן לבד בלוח הזמנים שלי.

החיים שהשארתי מאחור היו קשים בשנה האחרונה. היו לי כמהפרידות חברות גדולותולא הייתי מוכן להודות בפני עצמי שההתנהגות המחורבנת שלי הייתה המרכיב השכיח בכל נפילה. הייתי על גלגל אוגר של הכחשה, ברחתי מאמיתות לא נוחות וממודעות עצמית. אבל זה תפס אותי בסוף.

יום אחד, הגעתי לדירה של החברים שלי אחרי העבודה. כשישבנו מסביב לשולחן ופטפטו, חברה אחת הניעה את ראשה סביב הדלת ואמרה "רק רציתי להגיד לך שלום לפני שאני הולכת לחדר שלי כי אני צריכה קצת זמן לבד." לשמוע אמירה כזו היום לא יגרום לי להניד עפעף אחד. אבל אז, לשמוע את חברי המבוגר והבוגר מאוד אומר את זה ונשמע כל כך בטוח בעצמו משך בתוכי חוט. האם באמת כדאי לי לנסות את הקונספט החדשני הזה שהם מכנים בדידות, חשבתי לעצמי? כל מה שאני יכול לומר עכשיו הוא: ברוך את לבי המסכן, חסר הניסיון.

כמה ימים לאחר מכן, לקחתי מחברת לבית הקפה במרכז העיר והזמנתי לעצמי קפה. ניסיתי את כל העניין הזה לבד כמו בגד חדש. עט ביד, חזרתי למקום הזה יום אחר יום ונפגשתי עם המחשבות שמהן רצתי במשך חודשים ארוכים. כתיבת הכל נתנה לי עיסוק שגרם לי להרגיש פחות מביך על ישיבה לבד במקום ציבורי ואביזר להימנע משיחות עם זרים. כמובן, קיבלתי את ההערה המוזרה "את כותבת לי מכתב אהבה" מגברים מוזרים. אבל פשוט המשכתי ללכת כי ידעתי שאני מנקה את קורי העכביש מהמוח שלי. מה שהבנתי הוא זה: התנהגתי ממש רע בשנה האחרונה ורציתי להיות גרסה טובה יותר של עצמי. מחשבות חדשות החלו לעלות בי על הערך העצמי שלי. כאילו, הייתי צריך בדחיפות להיפרד מהחבר שלי שלא התייחס אלי יפה, ובואו נודה באמת, לא עשה מהיום נקודה. אחת ההבנה המכריעה גם היא העובדה שכל הזמן הזה לבד התחיל לגרום לי להרגיש טוב יותר במובנים רבים. הרגשתי נח יותר, פחות חרד, ויותר כמו רייצ'ל שהכרתי פעם.

בערך באותו זמן, אחת מחברותיי אמרה לי שההתרגשות שלנו הולכת ומתדרדרת ללוח הזמנים שלה. זה צרם, אבל גם ידעתי באיזו תדירות בילינו - זה היה הרבה. עכשיו, כשהייתי חבר מוסמך במועדון הזמן לבד, אמרתי לעצמי שיהיה לי שבוע להישאר בו. שלחתי לחבר המנוכר שלי הודעה ושואלת אותו אם אוכל לדבר איתו. הוא הגיב ברצון לדעת את "הנושא הכללי של השיחה", ש...חחח. "אני חושב שאתה יודע," עניתי.

"האם נוכל לעשות את זה מהר, הסוללה שלי עומדת למות ואני בדרך לפאב," הוא אמר בזריזות כשענה לטלפון. "נכון בסדר," אמרתי בחזרה, קצת נזרק לבקשת החיפזון. "זה קשה אבל אני חושב שאנחנו צריכים להיפרד. לא היית מאוד נחמד אליי. למעשהבְּקוֹשִׁידיברתי איתי מאז שהגעתי לכאן." המשכתי לדבר זמן מה, נשברתי תוך כדי הוצאת המילים, אבל בסופו של דבר השקט בקצה השני של הקו אמרה לי ששיחת הטלפון הסתיימה. הסוללה שלו נגמרה. הוא מעולם לא קרא לי בחזרה.

ברגע שהמעשה נעשה, חזרה אליי תחושת רוגע ושקט. ימים וימים חלפו והבדידות הפסיקה להרגיש מעיקה, והפכה למזור. מצאתי את דרכי חזרה אל האני הישן שלי, האני האמיתי שלי. בזמן שהדירה שלי עדיין הייתה מפחידה כמו לעזאזל, פחדתי זמן רב מהמחשבות שבראשי יותר מכל דבר בעולם התמותה הזה. אבל כבר לא התחבאתי מתחת לשמיכות של חברה של אחרים - סוף סוף קמתי מהמיטה והלכתי לחפש את מקור הבליטה הזו בלילה.

גדלתי יותר עצמאי באותה שנה ולא רק למדתי לסבול זמן לבד, אלא אהבתי את זה. לקח לי עוד שנים רבות להגיע להבנה שאני בעצם מופנם ושזמן השבתה הוא משהו שאני צריך כדי לתפקד כבן אדם. אבל אנחנו חיים ולומדים! 11 שנים אחרי אותה שנה דרמטית, אני חי לבד ואוהב כל דקה מאושרת ממנה.

השנה שלי בצרפת הייתה השנה הכי מוזרה, מלאת אירועים, הכי יפה בחיי. היו מסיבות כל הלילה, נשיקות במושבים האחוריים של מכוניות, נסיונות קצרי מועד, טיולים לפריז, לבבות שבורים, דמעות והתקפי זעם, זמן לבד בשפע וזמן איכות עם אנשים שהפכו לחברים הכי טובים שלי.

לפעמים אני מסתכל אחורה על דפי המחברות האלה שעזרו לי להבין את החרא שלי באותה שנה. זה כמו לדפדף באימון בספר התרגילים של ילד בית ספר. הזמן הזה לבד עזר לי להגיע למקום שבו אני עכשיו. אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיו.