"מספר הדברים שאנחנו חושבים שאנחנו לא יכולים לעשות בזמן שאנחנו רווקים הוא מדהים, במיוחד כשאתה גם מבין שכל אחד מהדברים האלה שאי אפשר לעשות או לא יכול לעשות הוא שקר ענק ונושם."

מהפכה אחתהסופרת שני סילברמסמרים את זה ביצירה שלה עבורפָּנוּי, אנתולוגיה חדשה בעריכת הסופרת והעיתונאית אנג'ליקה מאלין. הספר מפגיש 30 סופרים מדהימיםחיבורים מעצימים על רווקותולאהוב את העצמי האותנטי, המבולגן והנפלא של האדם בתוך השטויות המיושנות שכנראה מחייבות את כולנו להיות במערכות יחסים רומנטיות כדי להגדיר את עצמנו.

פורסם דרך Square Peg,פָּנוּירואה כמה מהכותבים הטובים ביותר בבריטניה מבקשים בנימוס מהנורמות החברתיות לעבור על הספסל תוך כדי חוגגים ומכבדים את עצמם. מלין עצמה פותחת את האנתולוגיה במאמר מרגש על ניווט בחוויות כואבות לפיתוח חמלה עצמית - ומדוע נשים בפרט נתונות ללחץ מתמיד סביב היותה רווקה.

"במובנים רבים, אני חושבת שאנחנו חוששים מאישה רווקה", היא כותבת. "היא עוצמתית, בטוחה בעצמה ועצמאית. העולם רוצה נשים חסרות ביטחון ומודעות לעצמן, כי קל יותר למכור להן. האם אנחנו צריכים לפחד להיות רווקים - או שהעולם פשוט גורם לנו לפחד מזה, כי אישה רווקה האם יש כח שיש לפחד ממנו על ידי הסטה מהנרטיב שאתה צריך להיות מחובר כדי להיות מאושר, אתה ממש הופך דוגמנית מסחרית על ראשה.

"אבל יש יותר בחיים מאשר למצוא את 'האחד'".

ראה גם:

צ'רלי קראגסמשקף את האובדן ואת הכוח של אותנטיות אישית מבולגנת, כנה ואישית בכותרת יוצאת הדופן "ביג מק וביג דיק".פורנה בלבוחן את המיתוס של האחד והקשר שלו עם אבל ב"חברי נפש".שון פייבוחן את הבדידות ומימוש החוסן העוצמתי שלך במהלך הנעילה ב"שנה אחת ללא סקס, אהבה או דייטים".סטפני יבואהחוגגת לאהוב את עצמך בקול רם ולהתענג על החברה שלך ב"המסע להיות בגודל גדול ורווק".ניקולה סלאוסוןמוצאת חופש רגשי על ידי הרחבת המעגל החברתי שלה כאשר סדרי העדיפויות משתנים ב"נווט בעונות החברות כאישה רווקה".

וכתבת התרבות הבכירה של מאשבל רייצ'ל תומפסון, מימכסה סקס ומערכות יחסים באתר זה בדיוק, אצלנוסדרת Party for One, ובתוךספרה הראשון,מְחוּספָּס, כותבת על האופי החיוני של הצבת גבולות ועל הפעולה המפתיעה חסרת הזוהר אך העוצמתית ביותר של בחירה בעצמך.

התמזל מזלנו שיש לנו תמצית מהמאמר של תומפסוןפָּנוּי(כי כמובן שביקשתי את זה!) וזה ספר חובה לכל מי שמצפה למונטאז' סרט מפואר של מציאת העצמה - זה מסע עדין יותר המורכב מפעולות קטנות וקבועות של אהבה עצמית. כפי שהיא כותבת, "אתה לא סתם מתעורר יום אחד עם תעודה שאומרת, 'עברה: לאהוב את עצמה' לפני שאתה נותן לאהבה להיכנס ממקום אחר".

בוחרת בעצמי

מאת רייצ'ל תומפסון

"תן לזה שם," אמרה לי המטפלת שלי מבעד למסך המחשב שלי, עיניה מתכווצות באהדה לאישה הבוכה שלפניה. "בדרך כלל אני קוראת לזה 'פרויקט השלמות'", היא הציעה בהצעה.

פרויקט השלמות היה הפתרון המומלץ שלי להתמודדות עם שברון לב. זרקו? מגניב, כן, פשוט שנה הכל בעצמך ואז אולי, רק אולי, תהיה ראוי לאהבה של אדם אחר.

הלב שלי נשבר לרסיסים במהלך הסגר הלאומי השלישי, ובמקום לעשות את כל הדברים שהייתי עושה בדרך כלל כדי להסיח את דעתי - בראנץ' עם חברים, משקאות לאחר העבודה, אולי אפילו דייט ב-Hinge - ישבתי על הספה הגושית שלי התמודדתי עם האמיתות הכי לא נוחות על עצמי. כמו העובדה שברירת המחדל שלי אחרי שמשהו נגמר היה להגיד לעצמי שהסיבה שהוא לא רוצה להיות איתי היא בגלל שאני צריך לרדת במשקל.

זה היה רגיל כמו שעון. ברגע שהסיטואציה הסתיימה, או שמישהו שהתעניינתי בו לא יאהב אותי בחזרה, פרויקט השלמות היה מרים את ראשה הלא רצוי. "זו התרופה לרפא את כל הבעיות שלך, זו הדרך לאהוב את עצמך ולהיות נאהב", היא הייתה לוחשת. אבל התוכנית שלה לא עבדה. זה מעולם לא קרה.

הפרעת אכילה תיווצר, הגבלת קלוריות הפכה לפעילות הבלעדית שלי ובסופו של דבר הגוף שלי יתכווץ. אנשים סביבי היו אומרים לי שאני נראית מדהים. "חבר, אתה נראה קטנטן!" "ירדת במשקל, תמשיך ככה!" הם היו אומרים. תמיד נראה לי מוזר לשמוע את ההערות האלה, במיוחד מאנשים שידעו מה קורה מאחורי הקלעים. אלה שידעו על הכאב מאחורי השינוי הפיזי. זה היה כמו לזכות בפרס על שנאת עצמך: "כל הכבוד שהרגשת כל כך רע עם עצמך שהפסקת לאכול." הבעיה הייתה שפרויקט השלמות מעולם לא גרם לי להרגיש פחות לא ראוי. אחרי הירידה במשקל עדיין ארגיש לא אהובה באותה מידה. זה היה שקר גדול שגרם לי להרגיש כמו קליפה ריקה עוד יותר מבעבר.

"הפטריארכיה באמת עשתה עלינו מספר, הא?" חבר אמר לי לפני כמה שנים כשניסיתי לבטא את הקרב בתוכי. אני מרגיש את המספר הזה עמוק בעצמותיי. גדלתי עם הרעיון המופנם שלעולם לא אהיה מספיק טוב בשביל עצמי, שלא לדבר על אף אחד אחר.

בליל שלישי בסוף מרץ 2021 קרה משהו שגרם לי לרצות להתנער מהפאנק שחייתי בו. הסתכלתי בתצלומים שלי ערב אחד מוקדם. הם נלקחו שנה אחת לתוך המגיפה והגוף שלי היה גדול יותר, הפנים שלי מלאות יותר. חום לבן התפשט בכל גופי, ודמעות נקרו את קצוות עיני. שנאתי את התמונות, אבל השנאה הזו הרגישה כל כך מנורמלת בתוכי - דמות שהתארבה ברקע וחיכתה לרגע הנכון לקפוץ החוצה ולהיחשף. באותו רגע הבנתי את זה: לא אהבתי את עצמי במשך עשרים שנה. ראיתי את עצמי בלתי אהוב במשך שני עשורים.

לרופול יש משפט שאהבתי בעבר: "אם אתה לא יכול לאהוב את עצמך, איך לעזאזל אתה הולך לאהוב מישהו אחר?" לאחרונה התחלתי לתהות: מה אם אני אף פעם לא אוהב את עצמי? מה אם ההתגלות הזו לעולם לא תגיע אליי? האם אני לא זוכה להיות נאהב?

כשהכל התחיל בשנות העשרה המוקדמות שלי היה לי מושג לגבי העצמי הבוגר העתידי שלי. היא הייתה גרה בעיר איפשהו, היא הייתה מצליחה לנעול נעלי עקב, היא מקווה שתהיה סופרת, ובעיקר, היא הייתה מבינה איך לאהוב את עצמה.

עכשיו, אני כל כך מבוגר. אני חי את החלום שלי להיות סופר, אני גר בלונדון ולמדתי (בערך) איך לדשדש בעקבים. אבל לאהוב את עצמי? החלק הזה בי לא השתנה מאז שהייתי בן שתים עשרה. ואני באמת לא יכול להשתחרר מהתחושה שעד גיל שלושים ושתיים באמת חשבתי שהייתי מתגבר על זה.

אז התגנב הפחד. מה אם ככה זה תמיד יהיה במערכת היחסים הכי חשובה שיש לי בחיים - זו עם עצמי? האם אני תמיד אהיה האויב הכי גדול של עצמי? האם דימוי הגוף שלי תמיד יהיה מכשול בלתי עביר? האם אני תמיד הולך להסתכל על החברים שלי בתמיהה כשהם מתנהגים בצורה שצועקת את הערך העצמי השופע שלהם מהגגות? האם אי פעם אדע אהבה עצמית אמיתית?

מה שלא ידעתי אז זה שדברים כבר משתנים. הייתה תנועה בפנים, אבל פשוט לא הרגשתי את זה עדיין. כבר בחרתי בעצמי פעם אחר פעם. הילדה שהייתי קודם לא הציבה גבולות עם האנשים שפגעו בה.

הם היו רומסים את ליבה והיא הייתה נשכבת לפניהם על הארץ ונותנת להם לעשות לה את זה שוב ושוב. כששנת 2021 התקשרה, הגיע הזמן לקום ולנקוט עמדה.

... המשך בלא מחובר, החוצה עכשיו דרך כיכר פג.